כתבו בהשראת הציור

המון תודה על סיפורה של הילדה

אהבתי את מילותיך

"כמה ארוך

ספסל יכול להיות

וכמה בודדה

ילדה שעליו..."

זה כל כך יפה וכל כך מבטא.

נכתב הבוקר

עדיין לא מנוקד

נפעמת היא במבטה,

כך נדמה לה: למענה-

בימים קדומים בער בה הלהט,

ובה נשקה אהבתה.

וחלום פז נתלה עליה,

"את הגשר אל אחד העלם",

ובנפשה זיכרונות מתמרים-

עם חלומה משתלבים.

היא תשב לבדה

על ספסלי הנדכאים,

בחן קסמיה הלבנים,

מימים קדומים רחוקים,

תזין תקווה בת שנים.

בנוף אהבתה ההולך ונעלם,

סבכים עד אין ספור.

מהמרת בצבעי ארגמן,

אך זוכה רק בחלקם.

היא לא תמעל בנצח,

היא תבטח עד תום.

"וכשישוב העלם כשוב ההלך",

היא תחזור אל כפר אהבתה.

אלי ידידי תודה על השיר המקסים.

ואהבתי את השיר ללא הניקוד

והסיבה היא - כי אהבתי שמהרת לשלוח אותו

בער לך לשתף אותי ולא עצרת לנקד.

אחר כך תנקד אולי תתקן פה ושם

אבל אני קיבלתי את השיר בראשית התהוותו

וזה נפלא.

אתה ראית את חלום הפז שנתלה עליה

ואת בדידותה

ואת האהבה שהייתה

ואולי תשוב...

המון תודה ידידי היקר.

גדי ידידי

כל כך לוחצים שלבי הספסל בגב

שום רכות אין בהם

לא יחבקו ילדה

שננטשה או נטשה...

תודה לך יקירי על מה שראית בציור שלי

המון תודה.

אהובה שלי,

זה העצב וזו הבדידות

וזה האפרוריות של החיים

אבל יש שם גם אור

שבא מרחוק

ואולי הוא יגיע גם אליה.

רק מי שחווה געגועים שצובטים את הלב

רק מי שחש אותם כל הזמן

יכול לכתוב בעוצמה כזו.

תודה יקי על השיר שנכתב בהשראת הציור שלי.

נטושה על ספסל

כנאשמת -

קוראת שוב ושוב את המילים

והן חודרות לנשמתי.

שולחת לך חיבוק יקר שלי.

תודה חנה,

אולי יום אחד יחלפו העננים

ויתבהרו השמים.

קירות החדר הגבוהים

היו רחוקים ממנה  אפורים

רק הספסל קבל אותה בהבנה

ונתן לה אצלו פינה

היא עצמה עיניה ובכתה

על מר גורלה על חייה

וכשהפכה לממש קטנה

באה נורית ובצבעה אור בחייה הדליקה

דורי יקרה שלי - תודה

תודה על המבט בציור

תודה על שראית אותה

שם על הספסל

ותודה יקרה שראית

את האור שנתתי לה.

מחבקת אתך יקירה.

בדד

בדד אשב ביום סגריר

רוח עוטף גופי בשריקה

אין איש בא באפור הזה

גם חיה לא תעבור בצידי

רק אני ולבי חשופים בחושך

וטיפות הגשם מתערבבות בדמעות

לא ידע אהוב אי פניי מועדות

על ספסל בקור אקרא את לבי

ואין שומע ואין רואה

אף הירח הליט פניו

מעוצמת מילותיי

הנאמרות מדף ריק.

רחלי גבאי

02.14

וואו,

בדידות אפורה

צמרמורת עברה בגווי

גם חיה לא תעבור בצדי

אף הירח הליט פניו.

אם אלו המילים

שהוציא ממך

ציור אחד

של ספסל

ודמות בודדה עליו

הרי שהתברכתי.

תודה רחלי על השיר הנפלא.

תודה משה ידידי

שיר מלא כעס

על סגירות

על בדידות

על מקום

שממנו לא חוזרים.

וואו!