מלאך

הם לא יודעים מי אני, אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לרגע שכל זה בזכותי, כל העמוד הראשון בעיתון מקושט לכבודי, אני לא טיפוס של עיתונים אבל אין אחד כאן שלא מחזיק אחד. הם לא מבינים כי כולם כאן דומים, מעטים האנשים שלא חוטאים. את המטרה שלי להיום כבר סימנתי. אוהד כהן, גבר נשוי ואב לשלושה, הוא מנשק את האישה כל בוקר ובערב שוכר חדר במלון זול מזמין זונה ומכה אותה נמרצות. אחת אפילו הוא הרג. התיק נסגר מחוסר ראיות, לאף אחד לא באמת היה אכפת. אומנם תכננתי הכול למחר, לעשות זאת מסודר אך הינה הוא נמצא כאן מולי. הוא חוצה את הכביש ומוצא לו אחד מאותם מלונות דרכים קרוב לחוף באלנבי. אני נכנס אחריו. הוא חותם בשם בדוי. פקיד הקבלה נותן לו את המפתח. חדר 94.

"אפשר לעזור לך חבר?" שואל הפקיד.

אני מחייך ושולף את הארנק.

"חדר ללילה בבקשה."

כחוקר פרטי אתה צריך להיות תמיד מוכן, כפפות מגומי למקרה חירום והלהב שתמיד עליי. אני יושב על הספה במסדרון בין הקומות ומחכה. סבלנות היא מעלה. צליל עקבים מתגבר לכיווני, עוד אחת שלא יודעת מה מצפה לה. היא חולפת על פני אני עושה עצמי עסוק בטלפון. אני מחכה. לא עובר הרבה ומתחילות הצעקות, תכף גם יתחיל להיות מלוכלך. אני דופק על הדלת. דממה.

"מי שם?" הוא צועק.

"מהקבלה, שכחת לחתום על מסמך."

אני יודע שהוא לא יאכל את זה, אני רק צריך שהוא יפתח.

"אני אחתום מחר, עכשיו תזדיין מכאן."

אני ממשיך לדפוק. "אני צריך שתחתום לי על זה עכשיו."

אני שומע צעדים מתקרבים, הדלת נפתחת בחוזקה. לפני שהבין מה קורה הנפתי אגרוף לכיוון הבטן שלו, הוא התקפל, מכאן אחזתי אותו בצוואר, משלב זרועות ולוחץ. הוא מנסה להתנגד אבל לא לאורך זמן, הוא איבד את ההכרה. שחררתי את הזונה שאספה את כל הדברים שלה במהירות וברחה. היא לא תדבר. הורדתי ממנו את החלוק ועם עט שמצאתי שרטטי שני כנפיים על גבו, עברתי על השרטוט עם הלהב עמוק מספיק שיתפוס. סובבתי אותו חזרה בשביל הסיום. נעצתי את הלהב במרכז הגוף מרגיש איך הוא מפלח כל רקמה כל שריר. שחררתי עוד אחד, עוד מלאך לחופשי. אני אוסף את עצמי מהר ומסתלק לתוך החדר שלי. הטלפון מצרצר. הודעה מאלונה. ארוחת הערב מוכנה. אנחנו מדברים על לעבור לגור יחד, טוב היא מדברת אני רק מהנהן, אין סיכוי שאוותר על הפרטיות שלי, לפחות לא בשלב הזה. אני מחזיר לה הודעה שאוכל להגיע רק מאוחר יותר. אני מניח את הטלפון על השידה ונזרק על המיטה. דפיקות בדלת מעירות אותי. אני מציץ בשעון כבר כמעט אחת. אני פותח את הדלת.שוטר במדים מתנצל על השעה, הוא שואל אם ראיתי או שמעתי משהו. אני אומר שלא ושעכשיו התעוררתי מהדפיקות. השוטר מסתובב חזרה ואני בעקבותיו. אנשי מז"פ וחוקרים מסתובבים בחדר. אולי הייתי פזיז מידי, אולי הייתי צריך לחכות למחר. אני יורד אל הקבלה וצועק בפאניקה מדומה על בעל המקום, אני דורש את הכסף והוא משיב שהייתי בחדר כמה שעות אז הוא מחייב בחצי, אני מסכים מחזיר את המפתח ולוקח את הכסף, אם יעלו שאלות לפחות בעל המקום יוכל לומר את האמת, שאף אחד לא רוצה להישאר במקום שבו נרצחים אנשים. למחרת בבוקר אני מגיע לדירה של אלונה, היא עובדת עכשיו על פסל חדש שהיא יוצרת. קרני השמש מבליטים את עיניה הירוקות, שערה החום החצי אסוף חושף את פניה השמימיות. אני חוזר לדירה לקראת ערב ומסמן כבר את המטרה הבאה. יורי מלייב פדופיל ואנס סידרתי, הוא אפילו הורשע אך שוחרר לאחר שנתיים וחצי בגלל צפיפות אסירים. הפעם אעשה זאת נכון. בלי למהר בלי טעויות. אומרים שסבלנות היא מעלה. צודקים.