משנה לשנה נעשו היחסים חצופים,בוטים, לא מהוגנים. הימים והלילות של חודש אלול יודעים לספר שבין השמשות נפתחים שערי שמים בברכה לבואן של התפילות. אני באה מבית מסורתי, אמא היתה מדליקה נרות ביום שישי והיתה הילה של קדושה סביבם . הייתי ילדת- ילד כזו, היום נכדיי קוראים לשובבות שלי בשם מצחיק באנגלית טום-בוי tom boy .
עלייתי לארץ היתה במרמה. הורי שילמו הרבה כסף לבחור שמעולם לא ראיתי , שיגיד שאני רעייתו. נישואין פיקטיביים. הגענו לארץ והוא הלך לדרכו. אותי קלטו אנשי החלוץ מהארץ. זו היתה תנועה מאוד גדולה בפולין שהכשירה אותנו לסלול כבישים, לייבש ביצות, לנטוע עצים. עבודה מהפצעת השחר ועד לערבו של יום.
שם בעבודה החלוצית הכרתי את אישי. ששים ושתיים שנה היינו יחד. רק לפני ארבע שנים הלך ממני והבדידות אוכלת מבפנים. אני מתגעגעת אליו . הזיכרונות עוטפים אותי מכל עבר. היה לנו קשר שניבט בעיניים. כשלחלוחית היתה מגיחה החוצה ללא התראה, ידע אישי שהלב בוכה לאמא שעלתה השמיימה בקרימטוריום של היטלר. כשעיניי הכחולות הצטעפו בדוק של עצבות ידע אישי, שאני חוזרת אל ילדותי ומלקטת פירורי מידע, אולי מישהו כן שרד ממשפחת גינצבורג הענפה. לימים הגיע אלינו מידע, שאחותי הגדולה וילדיה הקטנים נלקחו אל היער העבות שכוסה במעטה לבן. אמרו לכל הנשים לא לקחת דבר, רק לצעוד בחורשת הקרח ולחכות לאות. ההוראה הייתה שרק הנשים הצעירות היפות והנשים הנשואות עם ילדיהן תצעדנה אל החורשה הקפואה...ושם בלבה עמדו משני צדדיה חיילים פולניים ורובים בידיהם. והן הלכו ועיניהן המבוהלות התרוצצו לכל כיוון, ימינה שמאלה, מעלה למטה. והלב פירפר בניגון מבוהל. "שמע ישרואל" שרה אחותי בלחש. ילדיה הקטנים משננים אחריה את המילים, עד שהפכו לשירה אדירה. בהתקרבן אל לבת החורשה ניתן האות. הרובים ירו . גברו על הצעקות והבכיות וירו אש האוכלת אש. היריות נלחמו עם הצרחות. ..הדממה ברחה נסה על נפשה...ונשים וילדים דיממו אל מותם על מצע של קרח. הדם לא חלחל וזרם כשובל ארוך של נהר דמום.עצים עמדו בקיפאונם עטויים במעילי מוות מכופתרים עד לאמירי הצמרות ופני השמים כחולים כבוהקו של הים....
געגועיי מטלטלים אותי כמו ספינה בים. אני מתגעגעת לאמא, לאחותי ,לאחייני שמהם לא זכיתי להיפרד פרידה של ממש. עכשיו אני ילדה גדולה מאוד בת94
זוכרת את שיריה של כלתי בעל-פה, גם את שיריי שכתבתי ותיעדתי את לידת נכדיי אני זוכרת, מילה במילה כמו שרשרת ברביד של פנינים. תודה לאל, אני צלולה והגיונית מאוד. הכי אני לא מסתדרת עם בתי הבכורה שיש לה בית משלה ובחרה למרר לי את החיים. בתי חזרה בתשובה אולי ימצא לה 'שידך'
מגיל 21 לאחר חתונת בזק החליטה שנישואין הם לא בשבילה, שמה קץ לנישואיה ולא עשתה שום מאמץ להתחתן ולהקים משפחה.
בתי סובלת ממחלת דם שמרוקנת לה את הגוף. מימדי גופה כה גדולים. הילוכה דובי ואטי.בכל פסיעה שלה, משמניה נאנחים וגונחים. אין לה כוח לפסוע צעד. רגליה בקושי נושאות את הגוף הכבד הזה שקפלי-קפליי שומן עוטרים אותו. ורידי דמה נחנקים בתוכם. השומן מתרכז בבטנה ובכרסה כצמיגי מכונית. ידיה עבות בשר. פניה מבריקות ומתחת לסנטרה מבצבצים להם שני סנטרים כפולים. כשהיא מתרגזת, קול של ילדה קטנה מגיח מלועה ותנועות אצבעותיה
משתלחות קדימה בבוטות ברוטלית. יום אחד בתי התעלפה בביתה ואושפזה בבית-חולים חרדי. שם גילו שההומוגלובין שלה מתחרה להגיע אל קו האפס. במקום לעלות היה בירידה תלולה מטה . נעצר על הספרה שלוש. לא . ממש לא היו רגילים בבי-החולים לראות אדם במצבה מנסה בכוחות אחרונים לשרוד.
מנות הדם הצילו את חייה. אך כל חצי שנה, היא מזהה את התסמינים ומאשפזת את עצמה לבד. בתחילה היתה חוזרת לביתה, כבר הרבה זמן היא מתארחת בביתי, חושבת שהיא נמצאת בבית- מלון . השתלטה על מיטתי . שלושת רבעי מיטה לקחה לעצמה, ולי השאירה רצועה צרה להתכנס בה בתנועה עוברית, מכווצת. ובלילה כשהיא מתמתחת על פני כל המיטה, היא הופכת לשחקן החובט בכדור רגל. בעיטותיה העיפו אותי לא פעם ממקום משכבי. כך מצאתי את עצמי על הרצפה ורגליה הדוביות של בתי שרועות לרוחב המיטה כשהיא ישנה את שנת הישרים שלה. בקושי, אספתי את עצמי מהרצפה. התופעה חזרה כמה לילות. כשהערתי אותה, משכה בשערותיי בגלל שהפרעתי לה לישון. בפעם האחרונה שהועפתי מהמיטה בלילה פניי נחבטו בארון הבגדים ודם קלח וזרם על בגדי. הכאב היה נורא. בתי המשיכה לישון ואני זחלתי על ארבע כדי להגיע למקלחת. מעוצמת הכאב לא יכולתי להתרומם. שכבתי באפיסת כוחותיי בתוך שלולית של דם על הרצפה בוכה על מר גורלי ואין איש שומע.
בני הקטן מאחותו באחת עשרה שנה, הוא בן מסור. יש לו את המפתח לביתי. הוא הבהיל אותי לחדר-מיון ויחד עם כלתי בילו עמי שעות על גבי שעות. לא עזבו אותי לדקה אחת. קלטתי את עיניהם החרדות לגורלי. בזמן היעדרותי בתי והמטפלת שלי חברו יחדיו. פתאום נעשו חברות טובות על חשבון ניקיון הבית וטיפול בי. בתי לא מורידה צלחת מהשולחן. אוכלת תמיד בכלים חד-פעמיים, הכלים שלי לא מספיק כשרים עבורה. והמטפלת שלי החליטה שאני סנילית ושוכחת הכל, אז החליטה לרוקן לי את הארנק מידי-פעם. בני הניח בתוך הארנק 100 שקלים לקניות בסופר. המטפלת מצאה את ארנקי על המזנון בחדר המגורים לקחה את הכסף ודחפה אותו לחזייתה. היא באה אלי 'גיטל' איפה הכסף? אני לא רואה כאן כסף..." ופתחה את הארנק ותכולתו היו כדורי וובן להרגעה והכסף קיבל כנפיים עף פרח אל השמים.
"אבל אני קיפלתי בתוך הארנק, 100 שקלים מקופלים. תסתכלי שוב..." אני מבקשת והיא לוקחת את הארנק ומצמידה לי אותו אל אשמורות עיניי בלי שום בושה.
"את רואה אין פה כלום. בגילך את שוכחת". היא עונה לי בחוצפתה. ואני יודעת שהכסף היה בארנק. אני נושכת את שפתיי ובקול שלא נשמע, אני בוכה לאלוהים:'בבקשה תעזור לי...בבקשה אלוהים אל תנטוש אותי...." דמעותיי כמעט זלגו על לחיי וכמו משמים המטפלת שלי מתלבשת לידי מחליפה את בגדיה וממרום חזייתה צונחים 100 השקלים אל כפת ידי הפתוחה. היא רואה ולא אומרת דבר. תפסתי אותה בגניבה. והיא לוקחת את התיק שלה ובאה לנשקני על לחיי ובקול רועד אני אומרת לה:"נינוצ'קה, לא צריך לקחת מאישה זקנה ולהחביא בחזייה, יכולת לבקש ממני, אם היה מיותר הייתי נותנת לך. את עובדת כאן ארבע שנים, אף-פעם לא גנבת ממני כסף..."
היא נכנסה לדבריי:"מה פתאום גיטל, את מעליבה אותי, זה הכסף שלי". שלפה בחוזקה מידיי ונעלמה מעבר לדלת.
כלתי שמעה את סיפורי ומיד רצתה לפטר אותה. "תבוא אחרת". אך אני לא רציתי. עכשיו להתרגל למטפלת חדשה בגילי. והבדידות כילתה בי את זממה ובתי שלא אהבה מעולם את המטפלת, עכשיו לימדה עליה סניגוריה. "בטח, היא קנתה לך בכסף אוכל..." מאוייבות בנפש הפכו שתיהן למיודדות מאוד.
והקניה בסופר שהיתה רק בסביבות ה100 שקלים פתאום הפכה להיות 250 ₪ לכל שבוע. היא קונה בכספי אוכל לבתי. מנסה לקנות את לבה. בעבודות הבית לא נוגעת. לא טורחת להקדיר לי אוכל בקדרה. אני בגילי המופלג צריכה לעמוד שעות במטבח על רגליים שהסידן ברח מהן ולבשל אוכל. אני צריכה להאכיל את עצמי, כי בתי לא מטפלת בי, משכורת הפנסיה שלה טובה למסעדות עם חברות רק לא עם אמא שלה. אמא שלה יכולה להתפגר בגילה. הרבה פעמים שלחה אותי למקום שכולו טוב מבלי להתחרט.
רק השנאה שהגיחה אליי מעיניה היתה חודרנית, מאיימת ומפחידה.
"את מנסה לסכסך בני לבין נינוצ'קה, תראי, מה יהיה לך בלילה?" רק האיום בקולה של בתי עשה בי שמות. רעד צמרמירי פשט בכל גופי. הרגשתי איך לבי החלש פועם בחוזקה. נשמתי בקושי. אבל הצלחתי למלמל:
"אם לא טוב לך כאן, לכי לביתך. אני לא מחזיקה אותך כאן. גם ככה את אוכלת משולחני, לא משלמת אגורה על מיסים, לא משלמת עבור הקניות שלך, והרי את מנצלת אותי, שאני חיה רק מקצבת ביטוח לאומי...."
בתי , מפלצת הר אדם קמה ממקומה ושלחה את אצבעותיה לקדמת עיניי.
"אעקור לך את העיניים הרואות שלך, שלא תראי דבר..." היא התקדמה לעברי אצבעותיה נוגעות בחוטמי וגופי מאבד שליטה מחולל בחוסר אונים אל השטיח
ומשפט אחד הולם ברקותיי"בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי".
