משקלים של הרס

"אני יכולה לשמוע את זה נשבר." הדימוי העצמי שלי נפל אל הרצפה והתנפץ בלחן בועט ובמקצב איטי שחודר אל העצמות. ראיתי איך כל העולם מתפורר לי וחומק מבין האצבעות. לרגע אחד חשבתי שהידיים שלי מספיק חזקות להחזיק הכל, ולהחזיק מעמד.
שיווי משקל. רק שלא אפול מהצוק הקורא אותי אל התחתית. ולפעמים, מול מראה משקפת מציאות נדמה שקצת כבד, אז אני מקיאה את כל מה שמיותר... וזה כמעט הכל.
אני נשבעת, רק עוד קצת, עד שאתרוקן מכל המבטים, מכל העודפים שמתבלטים החוצה.
ציירתי לעצמי עולם דמיוני, שם אני לבד, בלי אף אחד שיסתכל, בלי אף אחד שיגיד. ועצי הברוש הגבוהים מלאים בשוקולדים על הצמרות, ולי, לי בכלל לא אכפת. הצבעים נמרחו מהדמעות שזלגו על הדף, ברגע שהרמתי את הראש ומצאתי את עצמי יושבת בחדר, כשרעש של המון אנשים בוקע מהסלון, ושובל ריחות של תבלינים הגיע עד אליי. הבנתי שהדמיון שלי רחוק אלפי שנות כוח רצון וצומות מהמציאות.
ואז עלה בי הזיכרון באותו משחק ששיחקנו, שכל אחד אמר מה מפריע לו בשני, ואז היא, דווקא היא, היפה והמוצלחת אמרה לי שאני צריכה לעשות משהו עם הגוף שלי. שנאתי אותה, לא היה דבר בעולם שרציתי יותר מלהוכיח לה שגם אני יכולה להיות כמוה. מאז עברו כל כך הרבה אנשים שהרשו לעצמם להעביר ביקורת על הגוף שלי, וכל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי מסכימה איתם, מהנהנת ושותקת, ובלי שאף אחד ישים לב, ניגשת לשירותים, ובמשך ימים אוכלת תפוח ביום או לא אוכלת בכלל ושותה מים.רק מים.אבל גם זה נהיה בלתי אפשרי.

יש לי חולשה, וקר לי. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר, אני עייפה. לא רוצה לעשות דבר.לא רוצה לראות אנשים,לא רוצה לקום בבוקר.הרי מה הטעם?

רע לי. פשוט רע לי. אבל זה ישתלם, אני יודעת, בסוף זה ישתלם. כשאסתכל על עצמי במראה ולא אראה את הכפלים, אז הכל יהיה בסדר."

*מרגישה איך הכל מתעצם ומחמיר וכל שרוצה לעשות זה לסיים את הכל.עכשיו.

ואולי זו הפעם האחרונה כי הכל קשה מנשוא