משהו הופיע שם למעלה מעט לפני אחת בצהריים. רבים מאתנו עדיין היו
בארוחות הצהריים, חלקינו היו כבר בחוץ, עומדים ללא תנועה ברחובות מביטים מעלה.
היו צעקות, ידיים של מאות אנשים מורמות כמו נרות, מסמנות כלפי השמיים,
ואכן ניתן היה לראות ניצוץ של משהו שם.
גם אני סימנתי, וגם היד שלי הייתה מופנית כלפי מעלה כמו נר. כן, הייתי
ממש במרכז העניינים.
מזכירות השקיפו דרך החלונות במשרדים שלהן, קופאים עזבו את עמדותיהם
ויצאו מהחנויות לעקוב אחר המתרחש.
ואז הגיחה קרן אור מתוך המשהו הזה– כמו
ברק, כה עוצמתית שכדי לא להסתנוור, אנשים עצמו עיניהם. הקרן פגשה את הקרקע בפיצוץ
חזק שהעיף מכוניות באוויר ואנשים נפלו מרגליהם בעקבות ההדף החזק.
שרה התאוששה מהמכה שקיבלה בעת נפילתה , ראתה
את כל ההרס, המכוניות הזרוקות, האנשים שצעקו ופניה התמלאו בבהלה. היא השמיעה קול
יללה ואמרה בטון מבועת "מה קורה
פה?"
"סטופ! סטופ! יאללה אהבתי." אמר
הבמאי. "חברים, אין לנו את כל הזמן שבעולם, הפסקת אוכל קצרה וממשיכים."
אהבתי מאוד את הסצנה הזאת בה אנחנו רק
מגלים על קיומם של החייזרים. זה מקום שבו בתור שחקן יש לך הזדמנות ענקית להציג את
עצמך בשיא יכולתך – את רמת החיבור עם
ה"אני הפנימי" שלך – ככה אני אוהב לקרוא לזה.
הפניתי את מבטי אל שרה. שחקנית לא משהו, לא
ממש רעה בתור הגיבורה הראשית. פעם הבאה
אני משחק בסרט שהגיבור הראשי בו הוא גבר. סידרתי את העניבה שלי , בסרט אני איש
עסקים חשוב, לקחתי נשימה ארוכה וחייכתי חיוך גדול.
בדרך לחדר האוכל ראיתי את יצירת מיכלאנג'לו
"בריאת האדם" תלויה על הקיר והרגשתי
כאילו שתי הדמויות בציור הסיטו מבטיהן זו מזו והתבוננו בי. אחת הדמויות כאילו הצביעה עליי ואמרה 'מתחזה...'
הסטתי מבטי מהתמונה והמשכתי הלאה.
"הסכנה הכי גדולה אינה שמטרותינו
נעלות מדי, מכיר?" שאל אותי אחד שהלך לצדי. הבטתי בו לכמה רגעים מנסה להיזכר
מיהו, נזכרתי – הוא עמד לידי וגם הצביע למעלה. הקופאי אם איני טועה.
"אהה... כן." לא ראיתי בבחור הזה
שום כישרון ולא הייתה לי הסבלנות לשמוע הרצאות מאנשים שחושבים שהם חכמים.
"חולה עליו. אחלה גבר המיכלאנג'לו הזה!"
השבתי לו בחיוך מנומס. הוא היה חברותי מדי
ומעיק. ממש רציתי להיפטר ממנו.
"תגיד לי אחי אתה מהאזור פה?"
הוא שאל. "מכיר אולי יש פה מקום לקנות פלאפל? בא בטוב איזה פלאפל ככה,
לא?"
אם בטן כמו שלך? לא ממש – חשבתי וחייכתי
לעצמי.
"לא מכיר." עניתי.
לצערי האיש הבין את החיוך שלי כאילו אני
רוצה להמשיך בשיחה הזאת.
"חבל, היום קשה למצוא פלאפל טוב."
אמר. "ממש כמו אומנות טובה, בגלל זה
אני פותח דוכן משלי." יופי, משמעות
החיים על פי מוכר פלאפל, מה עוד תלמד אותי אדוני?
"לא חשבת להיות נהג מונית
במקום?" שאלתי.
הוא גיחך, כנראה השאלה שעשעה אותו "
למה נהג מונית?"
"בדרך כלל זה נהגי מוניות שחושבים
שיודעים הכל והכי טוב."
הוא צחק ואמר: "אתה מצחיק! " ואז
חיבק אותי כמו שמחבקים את אחיך הקטן.
"תודה..." מלמלתי תוך כדי שאני
משתחרר מאחיזתו. לא למדתי שלוש שנים על מנת לדבר עם כל מיני שחקנים זוטרים. שלוש
שנים... רק עכשיו התחלתי לעכל את כמות הזמן שלמדתי. סיימתי בית ספר שהיה נראה כמו
נצח וישר התקבלתי לאקדמיה למשחק. ראיתי את
הכניסה לחדר אוכל ומיהרתי להיכנס, להקדים את אומן הפלאפל.
"בוא תשב איתנו, אחי." הציע לי
האיש הנדבק והצביע לעבר שולחן פינתי שישבו בו עוד כל מיני שחקני בלאי וניצבים
למיניהם.
"אממ... זה בסדר, אני אשב פה לבד, אני
רוצה קצת שקט." עניתי. הוא סימן עם הכתפיים ואיחל לי 'בתאבון'. התבוננתי בו
מתרחק מהשולחן שלי. הוא היה בטוח שהכל טוב תוך התעלמות מכל עובדה שמצביעה על ההיפך
הגמור. איך אפשר להיות כזה עיוור? רק מלחשוב על זה נהייתי מדוכדך.
ראיתי את שרה מוקפת באנשים שמחייכים ומדברים
אליה וזה רק העצים בי את ההרגשה הזאת. לקחתי
נשימה ארוכה וחייכתי.
איש נמוך קומה ניגש אליי "אני נאלץ לבקש
ממך שתעבור מקום." הוא אמר. " אנחנו רוצים שכל הניצבים ישבו
במרוכז." והוא הצביע לעבר השולחן של מוכר הפלאפל.
"איך אתה מעז? אני שחקן!" נזפתי בו.
הרגשתי שאיני יכול עוד להשתלט על הרגשות שלי ועוד שנייה מתפוצץ. תפסתי כוס מים
מהשולחן ושפכתי על פניו. "למדתי משחק שלוש שנים, יש לי תואר ואני לא סתם ניצב..."
הוא היה בהלם. האמת? גם אני. ראיתי את
המוכר פלאפל מסתכל עליי, בעצם כולם הסתכלו עליי – הייתי במרכז העניינים.
"אז מה שאני לא שחקן ראשי? לא אכפת לי
מה אתם חושבים עליי." דפיקות הלב שלי הדהדו בכל גופי והיו כה חזקות שהרעידו
גם את השולחנות בחדר האוכל. לקחתי את המגש שלי ויצאתי מהחדר אוכל לצלילי השולחנות
הקופצים.
