צעדת ההרזיה

    צעדות ההרזיה. מאת זיגי בר-אור

שעות אחר הצהרים המאוחרות

הן לטעמי מצחיקות ומשעשעות,

בדמדומים, קרני שמש אחרונות,

הצגת הגברים, הנשים והזוגות

שחושבים שככה אפשר לרזות.

אני יושב לי במרפסת הקרירה

עם כוס קפה, סיגריה ומוזיקה,

והם שם למטה עושים צעדות,

צעירים וזקנים, שמנים ורזות,

והכי משעשע, כשהם בזוגות.

הנה, היום עברה ציפי הקטנה,

הפעם לא לבדה, יחד עם בעלה,

הוא רזה וכמעט שני מטר גובה,

היא מטר חמישים, כולל הכובע,

הוא בן ששים עם שערות שיבה

במכנסיים קצרים וגופיה קרועה.

היום גם ציפי במכנסיים קצרים

חולצה שקופה והציצים מרקדים

ורואים שבטוח שוקלת שמונים

בריצה קלה הם על פניי עוברים.

בשישי שעבר הם התארחו אצלנו,

קשקשנו, שיחקנו קלפים ונהנינו,

אבל כל שהגשתי הם בלעו כאילו

לא אכלו שבוע ולכן באו אלינו,

המקרר התרוקן לגמרי עד שהלכו

וכדי לא להשאר צמאים, התנפלו

על קרטון החלב היחידי ואותו שתו.

אז בשביל מה כל הצעדות והריצות

שלעת ערב ממלאים את הרחובות,

האם באמת ובתמים הם מאמינים

שאחרי יום שישי כזה יהיו יותר רזים?

רק דבר יחיד שעולה לי במחשבה,

זה רק בשביל שיגידו בכל השכונה:

"וואו, תראו כמה שציפי כעת רזתה"

למרות שזה שקר, היא השמינה נורא.