הנדבנית

יש אנשים שמתעוררים השכם בבוקר ויוצאים לעבודתם, ויש אנשים כמוני שמובטלים הרבה שנים וממציאים לעצמם מקום עבודה מקורי. אני נוברת בפחי אשפה. אני מחטטת שנים רבות בפסולת שאנשים משליכים ליד עצים וליד פחי אשפה. החיים שלי בזבל כבר הרבה שנים.

אני לא מצטערת כלל וכלל. העיסוק המתמיד בנבירה בפחי האשפה הירוקים הגדולים מעסיק אותי הרבה שעות. אני מתחרה כל יום עם משאיות הזבל. אני מגיעה לפניהם. אין חיטוט שמותיר אותי בידיים ריקות. אני שבה לביתי עם שלל עצום. אני לא מבינה איך אנשים יכולים לזרוק דברים בעלי ערך כאלה. אצלי בחצר יש מכל וכל. תריסי אלומיניום משתזפים למגען של קרני השמש. גיגיות פלסטיק צבעוניות בכל הגדלים ובכל הצורות. שרפרפים והדומים מעץ מהגוני ומעץ אורן מתחככים זה בזה. אפילו שולחנות פקניק מעץ וממתכת המעוצבת בשילוב של פלסטיק.  וזה לא הכל. מרבדים סינים מגולגלים לצדם של מרבדים פרסיים. מזרן גומאוויר ליחיד נושק למזרן זוגי של קינג-קוייל. אצלי הסחורה הכי משובחת בחצר.

כל מי שרואה את התערוכה של הרהיטים שאני אוספת מסיורי, מכנה אותם כחצר גרוטאות. הערמות גדולות. הכי אני אוהבת לראות שהפיסול הסביבתי שיצרתי עובר את גדר היערה האיטלקית שלי המניבה ניחוח ענוג ומשכר. לעתים אין לי שליטה על שעות עבודתי. אני עובדת מבוקר עד ערב. 'מנקה' את כל פחי השכונה. ההתעסקות בזבל נותנת לי השראה גדולה. הכי אני נהנית  בשעות הלילה. אנשים לא מפריעים לי כשאני פותחת את מכסי הפחים ונוברת פנימה עם פנס יד קטן. הניחוח לא מפריע לי .פיתחתי חוש התעלמות מוחלט מריחות. מה שמעניין אותי הוא המטמון היומי שאני מוצאת בפחי האשפה ובפסולת שאנשים משליכים ליד עצים.

כשאני מגיעה משכונות אחרות במשך היום וגוררת אחרי חפצים שונים, אני מסתתרת אחרי עצים. ילדי השכונה עוקבים אחרי. בולשים בעיניהם אחר צעדי. משתדלת להסתיר מתחת לחולצתי חפצים שונים שאנשים השליכו. יש לי אובססיה לאסוף דברים קטנים וגדולים כדי שיהיה לי מה למכור לאלטעזכן. הם לא מבינים שהפכתי להיות סוחרת ממולחת. הערבים בשטחים קונים ממני כל מה שאני מציעה להם והם משלמים אפילו ביד רחבה. לעתים כשאין להם כסף ישראלי, הם משלמים לי בצמידי זהב אדום או זהב לבן. בחצרי פעם גררתי דלתות שמישהו הניח ליד עצים. התרשמתי מאוד מפיתוחי העץ. עבודת היד עשתה עלי רושם כביר. הזמנתי נגרים שהיו מעוניינים לרכוש את הדלתות המיוחדות במחיר שאני אקבע. וכך היה.

הסוחרים נותנים לי כבוד. עבורם אני אישה היודעת מהו רצונה. אפילו בעלי מעריך אותי יותר. אני מביאה לו הכנסה יומית לא מבוטלת. הוא מאוד מרוצה. גם ילדי החלו לעודד אותי, שמה שאני עושה, היא עבודה בשעות לא מקובלות. לעתים יש מחיר שצריך לשלם גם על השעות הנוספות. אני מרוויחה כסף קל, אך לעולם לא אמכור את גופי לא למען התשוקה ולא למען האהבה.

אני מאוד פופולארית בקרב שכני. מספר פעמים הזמינו ניידת משטרה כדי להעיף אותי עם הפסל הסביבתי שיצרתי. אבל כל עוד הפסל בחצרי אין לשוטרים מה לעשות והם חוזרים כלעומת שבאו.

כשאני יוצאת לשוטטות היומית אני עוטה על פני מסכה. דרכה אני מתחפשת לאדם אחר. מסכת המסכנות הצילה אותי פעמים רבות כששוטרת חמלה עלי וריחמה ולא רשמה לי דו"ח. יש לי את מסכת השגעון. כשאני יוצאת איתה החוצה, הילדים קוראים לי 'מטורללת וטיפשה' הבוגרים יותר קוראים לי 'משוגעת'. זה עושה להם טוב להשתלח בי ככה. אני לא עונה. אוספת מה שצריך ולוקחת הביתה כל דבר שהוא בעל ערך. מעבודתי בנבירת האשפה התעשרתי. כל עבודה מכבדת את בעליה. ואני מצאתי עבודה. סוף-סוף אני יכולה לנשום לרווחה.

אני לא אעמוד בתור הארוך בלשכת העבודה כדי לקבל תשובה שלילית. אין לי את הסבלנות ואין לי את הכוח. בעיקר אני יוזמת דברים. יוזמת כדי שתהיה לי שליטה בניהול על שטחי החיפוש שלי. אף אחד לא מעז להתקרב אל האיזורים בהם אני מכתתת רגלי ונוברת בחיטוט אינסופי בפחים.

אני מזהה תמיד מקורות חדשים של פסולת. כאשר פוגשות אותי משמרות הנקיון, אני עוטה על עצמי את מסכת האם הדאגנית המחפשת אוצר נעלם של ילדי. הכי אני אוהבת את התפקיד של סוכנת חשאית המרגלת לטובת קציני המשטרה ומאתרת הומלסים ונערי רחוב בגילופין או בסוטול של סמים. אנשי המודיעין נעזרים בי, כשאני משוטטת לי בינות השיחים צופה בחבורות הנערים המתכננים את ההתעללות הראשונית שלהם בחתולי רחוב. אף אחד מהילדים לא שם לב אלי. אני מוזנחת בלבושי. אגלי זיעה מקשטים את פני וריחות לא נעימים מתלווים אלי.

פעם הרחקתי לכת והגעתי עד לפארק ע"ש פרס בחולון. שם  הנחתי את השער הראשי של עיתון ידיעות אחרונות, על ספסל העץ שצבעו דהה. השער הראשי עם כל הכותרות האדומות היווה עבורי סדין אקטואלי. דרכו הייתי בעניינים. פעלתי כך לפי הוראות השוטרים הסמויים ששיחקו כדורגל על הדשא. לא הרחק מאיתנו ישבה קבוצת נערות בנות ארבע-עשרה אולי חמש-עשרה ובמבטא רוסי כבד תכננה את הפשע הבא. ילדים בגיל הזה מפסיקים להיות ילדים. הם מחקים התנהגויות שליליות בטלויזיה והופכות אותן לדפוס של חיים. איך הם לא מבינים הילדים האלה שלא צריך להתבגר כל-כך מהר? עדיף לחיות כל תקופה בעתה. אני מכורבלת בתנועה עוברית על הספסל , נושאת מכשיר הקלטה המחובר לחולצת גופיה הסופגת את ניחוחות הפחד וקצב נשמתי ההולמים ברקותיי.

כשאני עוזרת לאנשי המדים הם מתגמלים אותי ביד רחבה. כבר אמרו לי מספר פעמים שאני עשויה ללא חת. אני נדבנית מידע כשאני עוטה על עצמי את המסכה של מאדאם קירי. אולם, כשהזיכרון בוגד בי לפעמים. אני שוכחת את הפחים הירוקים שלי המצפים לבואי כמו מסדר של לוחמים על המדרכות. אם קלטו עיני מטאטא בוהק או מגב גומי חדיש שנחו להם בסמוך לגדר האבן באחת החצרות, ידי נשלפות ובמטה קסם נעלמים כל האביזרים שראיתי בדרכי. לא פעם התדפקו על דלת ביתי אנשים שונים שאמרו או האשימו אותי בגניבה. במקרים כאלה הייתי פועלת כמו סוכנת חשאית מבקשת סימנים מוסכמים וכשידם והסברם לא הניחו את דעתי הייתי משאירה את החפצים בחצר הגרוטאות של עצמי.

בני הגדול ראה כי טוב, החל לסייע בידי. עם הזמן הפך להיות איש אמוני. למד קורס מזורז של ניהול חשבונות והכשיר עצמו להיות מנהלי האישי. עשיתי כסף טוב ממכירת פסולת. ילדי מסודרים בבתים משלהם. פתחנו אפילו במרכז חולון 'פיצוציה'.

עד היום הולך לנו טוב. אם אני לא קמה לעבודתי, אני חשה כמו אישה חולה. יש עצב גדול ומועקה נוראה שאוחזים בי,פושטים אל גופי ומכניעים אותי. לכן, אני אוהבת להיות בעניינים. מעדיפה לעבוד. להיות בתנועה. לזרום עם החיים כספינה בים. חשוב לי להרגיש חלק מהחיים. אני לא מבקרת ב'פיצוציה', זה עסק משפחתי שתרמתי לשלושת ילדי ולבעלי שמעון. אני רק יודעת שיש לי הרגלי עבודה לא פשוטים. אני לא נחה בכלל. לא יודעת מה זה לנוח. כל הזמן בתנועה. גם כשאני חולה פיזית אני עובדת. פשוט נערה עובדת. יש לי הרגלי עבודה שלא מן העולם הזה. אני יכולה לנוח חמש דקות ולעמוד כל היום בחיפוש מטמון בהררי הפסולת העירונית.

באמת שאין לי שליטה על זה. החיפוש היומיומי הפך אותי לאישה עשירה. לאט-לאט התחלתי לתרום את ריווחי עבודתי השבועית  בכל מיני מוסדות צדקה בעיר. היה עושה לי טוב למצוא את עצמי עובדת בשביל ילדים עם כל מיני סיכונים. העבודה נתנה לי כוחות. חשתי שאני צעירה במספר שנים למרות שילדי הפכוני מזמן לסבתא. כל פעם שהייתי תורמת כספים עבור ארגון זה או אחר הייתי מבקשת לשמור על דיסקרטיות. לא רציתי פרסום. רציתי רק לעשות טוב לילדים המאושפזים במחלקה האונקולוגית. כל שבוע הייתי תורמת להם כספים לרכוש מכשיר משוכלל שיעשה טוב לילדים. הכי הלב שלי נצבט כשהילדים האלה לא הספיקו לגדול. אני כאמא וכסבתא הייתי מרגישה זוועה לאבד ככה את הילדים האלה שמחלות מסריחות היו מתפשטות להן בגוף ואוכלות בתאווה את גופם הצעיר.

כבר מרוב שהייתי מכורה לעבודה לא שמתי לב שאני לא אוכלת. מה שחשוב היה להציל את הילדים האלה. לתת להם פתח של תקווה.  בני שערך עבורי את ניהול הכספים ידע לספר לי שהייתי מרחיבה את מוסדות הצדקה שלי בכל העיר. הייתי תורמת כמה שרק יכולתי. עבור הילדים האלה הייתי מוכנה לשאת עלבונות והשפלות של ילדים שקראו לי 'משוגעת', 'מטורללת' או הנה באה 'החולה בנפשה'. הם לא ידעו שאני חולה בנפשי כדי לזרות אור בעיני הילדים הקטנים שלומדים עתה להכיר את גופם לאחר שהחלים. החיוך שלהם היה עושה לי טוב בנשמה.

לימים אחרי שרגלי לא נשאו אותי יותר, הייתי הולכת עם בנותיי מטפסות על הררי הפסולת העירונית וכשהן פותחות עבורי שקי בד גדולים אני אומרת:"פה ושם יש פוטנציאל להצלחה. צריך רק להתמיד בכל עבודה קשה". בנותיי ממשיכות את העסק היום בלעדי. הרחבנו את תשתית התרומות והגענו גם לבתי תמחוי. אני הנשיאה הבלתי מעורערת בנפשה שיודעת מהו רצונה ואיך להצליח מלמטה.