הילד והטיל

הילד ישן במיטתו, הימים היו ארוכים אך הלילות עוד יותר, במיוחד כשכל רגע נשמעה אזעקה של צבע אדום, הוא התעורר הרים את מבטו ומולו היה טיל, הטיל היה חברותי וקצהו סימן לו לטפס, הוא טיפס על הטיל והתיישב על גבו, הטיל עשה אחורה פנה וטס מחוץ לחלון, הרוח הכתה בפניו, החום מאחורי הטיל היה ממשי ולרגע חשב שהריח ריח שרוף, יכול להיות אבל לא באמת עניין אותו, הוא הביט מטה, העולם היה פרוש תחתיו במרבד מנוקד באורות זעירים, כבישים מתפתלים ומרכזי אורות גדולים יותר, כנראה ערים. מעליו ירח מלא חיוור, ושמיים נטולי עננים, רק כחול כהה כהה של הלילה. מדי פעם נשמעו הדי התפוצצויות תחתיו.

"למה?” שאל הילד את הטיל, “הם דבקים בצדק במקום בחיים. למה העולם כל כך עיוור ורואה את האור חשוך ואת החושך אור, למה יש מלחמות, ומתי ילמדו אנשים פשוט לחיות?”

הטיל עשה מן טלטול באוויר כאילו מניד בראשו בהסכמה, והילד לרגע נזרק אבל אחז חזק. מתחתיו רעמה עוד התפוצצות רחוקה, הדף שקט של יירוט מוצלח. והטיל טיפס לגבהים עוד יותר.

"למה אנשים כל כך מעוותים, מתוך צדקתם בעצמם פוגעים ואת עצמם הורגים, איזה מן עיוות מחשבתי זה, הלוואי ויהיו רק ימים של שקט, ימים של קבלה ושלום, ימים של שלווה ואהבה, ימים שאנשים יקבלו את השונה מהם, יבינו שכמו שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, וזה בסדר וזה מקובל וזה יפה ואדיר וטוב.”

והטיל רק הנהן בדממה, "כולנו אכולים באותה מחלה" הוא אמר ואז שינה זווית וצנח בחדות, והילד אחז בחוזקה, שריקתה של הרוח באוזניו והוא לא מבין איזו מין תגובה, כנראה שלעולם לא יקבל תשובה לשאלה.

מרחוק נראה חלון חדרו נוצץ בין אלפי נצנוצי חלונות אחרים, והטיל עצר בהדרגה והוא נזרק למיטתו ועצם את עיניו ופקח והטיל נעלם, הוא לעולם לא יבין. הלוואי ויבואו ימים יותר טובים.