וַתְקַּב לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַתַעַשׂ בְּאֻשִים - לפינת התפוח של גדי

וַתְקַּב לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַתַעַשׂ בְּאֻשִים

היא צעדה אל חופתה

שׂמלה לבנה

ברכיים רועדות –

כלה.

הגניבה מבט את ידהּ,

טבעת מתכת פשוטה

אבן זכוכית אדומה במרכז,

כזו שמכרו בפרוטה

בחנות הַסִּדְּקִית בשכונה

על הזרת הייתה ענודה.

זכרה כיצד ענד לה אותה

אז בתיכון

על ברכיו כרע

בת ארבע עשרה הייתה והוא בן גילה,

הבטיח שפעם יחליף לה אותה

בטבעת זהב.

אחר כך נסע לעיר הגדולה

מעבר לים,

שנים חלפו הבטיח שיחזור

והיא חכתה.

בשׂערה נשזרה שׂיבה

והיא עדין חכתה,

על משכבה בלילות

בקשה את שאהבה נפשה.

שנים חלפו

הגיע היום בו חזר –

והוא רופא ילדים מדופלם.

אחרי לילה של שכרון חושים

את ילדו היא נושׂאת ברחמה

כמה נפלא זה היה...

עמדה מתחת לחופה

הביטה על זה שעוד רגע קט יקדש אותה

עיניה הכבויות עקבו אחריו,

איש זר

ההורים מצאו בשבילה

אמרו שמוכן לשׂאתה

אמרו שלא ישאל אותה 

על פרי אהבה של אחר שהיא נושׂאת בתוכה,

זרעו של זה, שנתן לה לילה אחד של אהבה

אתנן על הימים שחכתה

ולא ידעה שאִשה אחרת נשׂא לו לאִשה.

היא יודעת כי לא תִזָּמֵר ולא תֵעָדֵר

וְעָלָה שָמִיר וָשָיִת בְּגּוּפָה.