לא יאומן. פרק שני ואחרון.

לא יאומן. פרק שני ואחרון.

הנני מודיע שכל שכתוב כאן

בשני הפרקים הינו אמת לאמיתה

והינו פרק מהחיים שלי.

לדעתי לפני הקריאה של הפרק השני

רצוי לשם תזכורת לקרוא קודם

את הפרק הראשון ורק אחרי זה

את ההמשך הנוכחי.

וכך ארתור החל לספר לי.....

עליתי לישראל ב-1967

מברלין ששם גרו גם הוריי

כילד נוצרי בתקופת המלחמה

ראיתי מה בני עמי עשו

במיוחד ליהודים שגרו בעיר

והדבר הזה ליווה את מוחי

כל השנים ולא הרפה מראשי.

חיפשתי דרך כדי לכפר

על מעשה נבזי שעשיתי אישית

כילד שכן שגר בדירה לידך.

במדים של ההיטלר יוגנט(הנוער הנאצי)

הלשנתי למפקדי ששמו הרמן

על שבשכנות דירתנו גרים יהודים.

כעבור שבוע הגיעו אליכם

ולקחו את אביך על משאית,

אמרו שזה לעבודה אבל...

ידעתי שזה לאיזה מחנה

שמשם לא חזר עוד אף אחד.

התבגרתי וכעבור כמה שנים

החלטתי שאני נוסע לישראל

עליה שמעתי דברים מדהימים

ומנסיעת טיול והכרת האנשים

החלטתי להישאר ולחיות כאן,   

התגיירתי לפני שנים רבות

ושמי כיום אבנר זהבי

התחתנתי עם בת קיבוץ

וגידלנו 3 ילדים חמודים

שהגדול ביניהם קצין בצה"ל.

את שמך זכרתי (בערך)

ואיתרתי אותך באמצאות

הלשכה לחיפוש "קרובים"

של פליטי השואה מגרמניה   

כי מצפוני דרש זאת בתוקף

והנה אני יושב מולך ברעדה

כדי לבקש את סליחתך

על המעשה הנורא שעשיתי,

וחיי לא יהיו שלמים בלעדי

שאביע את רגשותיי כלפיך

ואשמע את המילה: סלחתי.

לסלוח לא יכולתי, אז שתקתי,

הוא קם מכיסאו וחיבק אותי

ושנינו הרטבנו הלחי בדמעה.