המלכה

האזעקה מהדהדת בחוזקה ברחבי המסדרונות הריקים מאדם. זה קורה לפעמים, שהוא לא מספיק לרוץ ולהקיש את הקוד בשלושים השניות שהמערכת מאפשרת לו. אין מה לעשות, בסופו של יום הוא אדם בעל מגבלות, והגיל לא מיטיב עמו. הוא לא התגלח כבר מספר ימים, וכעת ניתן לראות כמה זיפים אפורים מעטרים את פרצופו המקומט. מדוכדך הוא פוסע ברחבי המסדרונות בדרך אל משרדו: הארון. הוא מבין את ההחלטה להביא לו ארון בתור משרד. בעוד שהמנהלים ויתר בעלי התפקידים הבכירים מאכסנים במשרדיהם קלסרים עבי-כרס ומלאים בניירת חשובה, הוא רק צריך לאכסן כמה מטאטאים ודליים, שקיות זבל וכפפות פלסטיק (אם יש מספיק תקציב). העבודה בתור אב בית לא מתגמלת במיוחד.

הוא מדליק את האור וצופה בנורות הפלורסנט הלבנות נדלקות בעיכוב הרגיל שלהן. לרגע תהה איזה יום היום, ואז נזכר: יום ראשון היום. לשם מה הוא מגיע לעבודה כה לא מתגמלת ביום ראשון בבוקר? הוא שורק לו מנגינה של שיר אחד ששמע ברדיו בדרך לכאן, אחד מן הלהיטים העכשוויים. הנוער של היום התקלקל במובנים רבים לדעתו, אבל מוזיקה טובה הוא יודע ליצור. המוזיקה היא בין הדברים היחידים שמחזיקים אותו שפוי בתוך השיגעון שנקרא החיים. 

אחד השיגעונות שהוא לא מבין זה נשפי הסיום של אותם בוגרי בית הספר טריים, אלה שעד לפני רגע קט התרוצצו כאן במסדרונות עם ספרים ומחברות בידיהם ולמדו בספרייה לבחינות הגמר; אלה שהיו צוחקים מהבדיחות הגסות שהוא היה מספר לעיתים קרובות. שיא השיגעון – מלך ומלכת הנשף. תחרות שמטרתה היא קבלת תשובה לשאלה שתעסיק את רוב הבוגרים ביום מן הימים, כשכבר יהיו מבוגרים ויבינו שכל מה שעשו בחיים שלאחר התיכון הוא רק לעבוד: מי יהיו אלה שיוכתרו בתור "המנצחים של התיכון", אלה שהגשימו את חלום הנעורים הרטוב וזכו בלב ואהדת השכבה?

בכל מחזור בוגרים תמיד יש מספר מצומצם של בנות שבשבילן לזכות בתחרות הזו זה השיא, אולי אחת הזכיות החשובות ביותר בחייהן הקצרים שהיו ושעתידים לבוא. מספר שבועות לפני "הנשף הגדול", כשהכרזות רק מתחילות לקשט את מסדרונות בית-הספר והכרטיס הראשון עוד לא נמכר, השלטים שלהם תלויים בכל רחבי המבנה: 'סבסטיאן וקטי – הזוג המלכותי', 'טיילור וג'ון לניצחון!', 'מייקל והת'ר יניחו ידם על הכתר!'. עם השלטים מתחילות ההתחנפויות ("נכון שתצביעי לנו בתחרות?") ומתחיל השוחד ("אם תצביע לנו, אני אדאג לך לשאלות של המבחן המסכם בצרפתית") ובמקרים קיצוניים גם האיומים ("אם לא תצביעי לנו בתחרות, אני אדאג שג'ורדן לא יזמין אותך לנשף", הוא גם יכול להישבע ששמע פעם איום אמתי על חיי הכלב הקטן של אחת התלמידות).

אירוע ההכרזה נערך אתמול, בנשף הסיום המיוחל. שבוע שלם נשאר אב-הבית בבית הספר וחיכה שחברי נשיאות השכבה יסיימו את מלאכת קישוט בית-הספר ואולם הספורט בשביל הנשף, רק בשביל שיוכל לנעול אותו בסוף כל ערב ולקבל כמה דולרים נוספים למשכורת הזעומה שלו. בסופו של דבר, התוצאה הייתה מדהימה: נשף כמו בסרטים. הוא התקיים באולם הספורט, כמובן. שבני הנוער יבזבזו את התקציב הדל שלהם על אולם, שבסופו של דבר ישלמו לא רק על המקום אלא גם על ניקיונו? כמובן שלא. הרי, יש להם אב-בית כה מסור שיגיע גם ביום החופשי שלו כדי לנקות אחר הלכלוך וההרס שהותירו מאחוריהם. אף אחד מהם לא יגיע, הם לא רואים בזה משהו חשוב.

חלק מן הלבבות שקישטו את תקרת המסדרונות כבר נתלשו בסוף הלילה הסוער בידי חבורה של ילדים. על הרצפה גזירי נייר זרוקים, ניירות מקומטים, כרטיסי נשף מזויפים ואפילו עניבה אחת שחורה. בטח אותו נער ששכר את הטוקסידו אליו העניבה שייכת יצטרך לשלם קנס לא זול. מן הארון הוא מוציא את עגלת הניקיון שלו, אותה הרכיב במו ידיו. היא כוללת בתוכה מטאטא, יעה, שקית זבל, דלי, סמרטוט ומגב – כל מה שאב בית בימינו צריך. 

בשריקה שנשמעת עליזה הוא חוצה את מסדרונות בית הספר, מרים את הלכלוכים השונים. מידי פעם הוא גם נעמד על תחתית העגלה ונוסע איתה, כדי שלא יצטרך ללכת הרבה. זה מזכיר לו את היותו צעיר. פעם, כשהיה ילד קטן, הוא היה נכנס לתוך אחת מן עגלות המצרכים שגנבו הוא וחבריו מהמרכולית השכונתית וירד במורד הגבעה התלולה שליד ביתו. בחורפים, היה מחליף את העגלה במזחלת. רגעים כאלה קטנים בחיים גורמים לו להבין שעכשיו ההנאה היחידה שלו היא ערב הבינגו במועדון הקשיש. הוא כבר לא אותו נער צעיר שהיה בעבר. מידי שנה, עם כל הסבל שגורמת לו עבודתו אחרי הנשף, מציף אותו גל של געגועים לתקופת נעוריו.

אז הוא לא היה אותו אדם ממורמר שהוא היום, העובד משש עד שש בימים העמוסים פחות. בזמנו, הוא היה אותו אחד שמכנים בימינו "מלך השכבה": הייתה לו את החברה, הנערה היפה והנחשקת ביותר באותם הזמנים. היה לו את רכב הספורט שכל גבר חלם עליו: עם פסל כסוף על מכסה המנוע וברקים צהובים על ירכתי הרכב האדום. הוא היה מחכה לאהובתו מידי בוקר מחוץ לביתה, והיא הייתה מקפצת אל רכבו עם ספר עב-כרס שהצמידה על אזור בטנה. היה להם מנהג קבוע: הוא נשק לה על יד ימין, היא נשקה לו על הלחי השמאלית.

הוא נוהג לדבר איתה מידי יום ביומו, לא מפסיד אפילו לא יום אחד; אם כי הפעם האחרונה בה ראה אותה הייתה לפני כשמונה שנים, אבל זה לא מדויק במיוחד אם אנו מחשיבים את חלומותיו, בהם הגיחה היא משום מקום. ברגעים בהם צצה, נפסק לו החלום. אולי מההלם שהיא מופיעה, אולי מהפחד שאולי המוות מתדפק על דלתו כפי שקרה לה. הוא הבטיח לה שלא ישכח אותה לעולם, שהיא האחת שלו ולא תהיה לו אחת אחרת. מאז הוא ניסה להתחמק מכל הזדמנות להכיר בנות-זוג חדשות: החל בערבי רווקים-רווקות במועדון הקשיש וכלה בניסיונות שידוך מצד חבריו הטובים. 

חיוך קטן עולה על שפתיו בעודו מתרפק על הזיכרונות, חיוך שמזכיר לו זמנים יפים ותקופות נשכחות. חיוך שנמחק תוך מספר רגעים כשהוא צולל בחזרה אל המציאות העגומה.

אושר הופך את האדם למאושר באותו הרגע. זיכרון מתוק של רגע מאושר הוא לא יותר מזיכרון מתוק של רגע מאושר. בעוד שנים, כשתביט לאחור, הדבר לא ימלא אותך אושר, אלא רק בעצב ובגעגוע לאותם זמנים שמחים. לזכור את השמחה שאירעה בעבר הוא הדבר היחיד המחזיק אותו, מאפשר לו לסיים את היום ושובר אותו בכל פעם מחדש. אותה דילמה עוברת במוחו יום יום, שעה שעה. הדילמה הפשוטה, ועם זאת המסובכת ביותר שידע האדם כל ימיו: לבחור בחיים או במוות?