לפני הרבה מאד שנים, לפני שהיה חשמל, הדליקו את פנסי הרחוב בעזרת גַּז.
בעיר קטנה גר מדליק פנסים. כל ערב, מיד עם שקיעת החמה, היה עובר ברחובות העיר וּבְעֶזְרָת לָפִּיד, שהיה מחובר למקל ארוך, היה מדליק את הפנסים. ומוקדם מוקדם בבוקר, כְּשֶקַרְנָיִם רִאשונות של אור האירו את קצה השמים, הוא היה יוצא מביתו וּמכבה את הפנסים בּעזרת קופסה קטנה, שהייתה מחוברת למקל ארוך. אחר כך היה חוזר לביתו וּמכין לְבִּתוֹ ארוחת בוקר.
שום דבר לא עצר אותו מלהדליק את הפנסים. גם בַּחורף, כשהיה קר מאד, גם כשהשתוללו סופות, כשירד גשם או כשירד שלג. ככה כל יום, גם בִּיְּמֵי חג ושבת הוא יצא לרחובות והדליק את הפנסים שיאירו לאנשים את דרכם.
מדליק הפנסים היה עני מאד, הוא גר עם בתו הקטנה בִּצְרִיף דַּל. בחצר הוא גידל ירקות, והיו לו בחצר גם שתי תרנגולות, שהטילו כל יום ביצה בשביל הילדה הקטנה. והילדה עשתה בחצר ערוגה קטנה, שבה היא שתלה פרחים יפים, כדי לקשט את הצריף.
מדליק הפנסים אהב מאד את בתו הקטנה, ותמיד רצה לשׂמח אותה. אבל השׂכר שקבל בַּעבור עבודתו היה קטן מאד, ולא היה לו די כסף כדי לקנות לה צעצועים. לכן הכין לה צעצועים מדברים שמצא. למשל לקח גרב ישנה, מילא אותה בְּקַש, צייר שתי עיניים וּפֶה, קשר מקל ארוך, והנה סוס אביר שאפשר לדהור עליו בַּשָּׂדוֹת. מסמרטוטים הוא עשה בובה. הוא הוסיף לה שׂערות, מסליל חוט צמר צהוב שמצא. יום אחד הביא מדליק הפנסים לבתו מקל מפוחם, ממדורת עצים, שהציתו בקצה העיר, שתוכל לצייר אִתו ציורים.
לקחה הילדה את מקל הפחם וציירה ציור. היה בַּצִיוּר בית ועץ וּפְרַחִים. היא הוסיפה שמים עם שמש צוחקת, ענן וצפור שעפה מעל. היא נתנה את הציור לאבא שלה.
"אבא, ציירתי לך ציור, אבל הוא עצוב."
"למה את חושבת שהוא עצוב? אני רואה שהשמש מחייכת בשמים."
"נכון שהשמש מחייכת, אבל היא שחורה. לו היו לי צבעים, הייתי צובעת את השמש בצהוב, ואת הדשא בירוק. הייתי מציירת לך פרחים בְּכל מיני צבעים."
חיבק מדליק הפנסים את בתו. כמו הציור, גם הוא היה עצוב. הוא היה עצוב על כך, שהוא לא יכול לקנות לבתו צבעים. דמעה ירדה לו על הלחי, התגלגלה ונפלה על ראשה של הילדה.
"אל תהיה עצוב אבא. תעשה כמו שאני עושה. תעצום עיניים ותדמיין לך איזה צבעים שאתה רוצה, ותכניס אותם לציור."
למחרת כהרגלו, כִּיבה מדליק הפנסים את כל פנסי העיר, ונעל את ברז הגז. אחר כך הוא הלך לביתו של ראש העיר ודפק על הדלת. משרת פתח אותה, ושאל.
"מה אתה רוצה?"
"אני צריך לדבר עם אדון ראש העיר." אמר מדליק הפנסים.
"ראש העיר אוכל עכשיו את ארוחת הבוקר שלו ואי אפשר להפריע לו."
"אבל זה דחוף."
"אסור להפריע לאדון ראש העיר. תלך אל בית העירייה ותחכה לו שם." אמר המשרת וטרק את הדלת בפניו של מדליק הפנסים.
הלך מדליק הפנסים אל בית העירייה וישב לחכות לראש העיר. כשהגיע ראש העיר למשׂרדו, ניגש אליו מדליק הפנסים.
"אדוני ראש העיר, אני מוכרח לדבר אתך."
"אחר כך, אין לי עכשיו זמן." אמר ראש העיר ונכנס אל המשׂרד.
ישב מדליק הפנסים על ספסל במסדרון ליד הדלת. אנשים נכנסו ויצאו ממשׂרדו של ראש העיר, אבל לו לא קראו להיכנס. עברה שעה, עברו שעתיים. חלף הבוקר והגיעה שעת הצהריים, ועדיין מדליק הפנסים ישב על הספסל. כשהגיע הערב, סיים ראש העיר את עבודתו ויצא מן המשׂרד.
"אדוני ראש העיר, אני חייב לדבר אתך."
"אין לי עכשיו זמן בשבילך." אמר ראש העיר, "תבוא מחר."
למחרת בבוקר, אחרי שכִּיבה את הפנסים, שוב בּא מדליק הפנסים אל בית העירייה. הוא התיישב על הספסל, ליד משּרדו של ראש העיר וחיכה שיקראו לו.
הוא חשב על ילדתו הקטנה שנשארה לבד בבית. הוא ניסה לדמיין כיצד ישמח אותה עם מתנה שיקנה לה. אבל לראש העיר שוב לא היה זמן לדבר אתו. וכך עבר יום ועוד יום ועבר שבוע. כל יום ישב מדליק הפנסים על הספסל וחיכה, שלראש העיר יהיה זמן לדבר אתו. יום אחד לא יכול היה לסבול יותר את יחסו של ראש העיר והוא התפרץ אל תוך המשרד.
"אדוני ראש העיר, אני מוכרח לדבר אתך."
"מה כל כך דחוף שאתה מתפרץ ככה אל המשרד שלי?" צעק ראש העיר.
"א... א... אדוני, ב... ב... בבקשה," מדליק הפנסים נבהל, ומרוב בהלה התחיל לגמגם.
"נו, מה אתה רוצה? אין לי זמן."
"אדוני, בבקשה, אני מבקש קצת יותר כסף בשביל העבודה שלי. אתה מבין, אני צריך לקנות לילדה שלי צבעים ו..."
"בשביל זה אתה מפריע לי בעבודה החשובה שלי?" כעס ראש העיר והכה בכעס על השולחן. "מה אתה? אתה בסך הכל מדליק פנסים. העבודה שלך בכלל לא חשובה. אפשר אפילו לוותר עליה."
"העבודה שלי חשובה, אתה אפילו לא מתאר לך כמה היא חשובה."
"חוצפן!" צעק ראש העיר. הוא קרא למזכיר שלו, והורה להוציא את מדליק הפנסים מן החדר ולהשליך אותו אל הרחוב.
נעלב ועצוב הוא חזר לצריף שלו ואל הילדה שלו. בערב הוא נשק לבתו הקטנה ויצא להדליק את פנסי העיר. הוא עבר ברחובות וכל הזמן חשב מה לעשות, איך לגרום לראש העיר להרגיש בחשיבות העבודה שלו. ואז צץ בראשו רעיון. אבל הוא החליט לחכות עם הרעיון שלו לסוף השבוע. בסוף השבוע חל מולד הירח. בלילה הזה הירח נולד מחדש והוא חֵרְמֶש דקיק בַּשּמים, ואורו נעלם.
"אני עוד אראה להם כמה העבודה שלי חשובה, הם עוד יתחננו לְפַנָי שאשוב לעבודה," חשב מדליק הפנסים בלבו.
בערב מולד הירח לא יצא מדליק הפנסים לעבודתו. היה זה יום חורף קר, נשבו רוחות חזקות, עננים שחורים כיסו את השמים וגשם חזק ירד. חשכה ירדה על העיר. היה כל כך חשוך, שאף אחד לא ראה לאן הוא הולך. מנורות השמן, שהדליקו בבתים, לא שלחו את אורן החוצה. הן היו רק ריבועים צהובים בתוך השחור. אנשים ניסו להדליק עששיות, אבל הרוח כיבתה אותן. ניסו להדליק לפידים, כדי להאיר את הדרך, אבל הגשם הרטיב אותם והאש כבתה.
אנשים גיששו את דרכם בחושך ונתקלו זה בזה. העגלונים לא ידעו לכוון את העגלות ואת הַכִּרְכָּרוֹת והסוסים עלו על המדרכות. כִּרְכָּרוֹת נתקלו אלו באלו והתהפכו. אנשים חפשו את בתיהם אבל לא יכלו למצוא אותם. בַּצָר להם, נכנסו לבתים זרים ובקשו שיתנו להם להסתתר מהגשם, שיתנו להם להישאר בלילה.
קול בכי עלה בעיר. אמהות דואגות חיפשׂו את ילדיהן, וילדים חיפשׂו את ההורים. נשים חיפשׂו את הבעלים ובעלים את הנשים. בקיצור, כזה בִּלְבּוּל אף פעם לא היה בעיר.
בבוקר, כשרק האיר היום באו התושבים אל ביתו של ראש העיר. הם דחפו את המשרת, שפתח את הדלת, ופרצו פנימה. ראש העיר, לבוש עדיין בפיג'מה, ישב ואכל ביצה רכה ולחם לבן. כולם צעקו אליו ביחד, כולם נופפו בידיהם.
"מה קרה אדון ראש העיר? למה לא דלקו הפנסים?"
"איפה מדליק הפנסים?"
"תעשה משהו אדון ראש העיר, בשביל זה בחרנו אותך!"
ראש העיר קם ונסוג מפני ההמון, הוא ניסה להגיד משהו, להסביר, אבל הרעש היה גדול. לבסוף איש אחד יצא מבין האנשים, צעד קדימה, הרים את ידו וביקש שיהיה שקט. אחר כך פנה אל ראש העיר המבוהל.
"תגיד לי אדוני ראש העיר, מדוע לא הדליקו אתמול את הפנסים?"
"זה בגלל מדליק הפנסים," התגונן ראש העיר. "הוא רק רצה עוד כסף ולא רצה לעבוד. אני מבטיח לכם שהיום בערב יהיה אור."
האנשים יצאו וראש העיר שלח את המשרת להביא אליו את מדליק הפנסים. כשבא המדליק, צעק עליו ראש העיר.
"מה אתה חושב לעצמך? איך אתה מעיז?"
"אני בסך הכל רציתי קצת יותר כסף, כדי שאוכל לקנות צבעים לילדה שלי."
"אני לא אתן לך יותר כסף, ובכלל אני מפטר אותך מהעבודה."
"ומי ידליק את הפנסים בערב? הרי רק אני יודע לעשות זאת."
"תשאיר את הדאגה הזו לי," אמר ראש העיר.
מדליק הפנסים יצא וראש העיר קרא למשרתו והורה לו להדליק את הפנסים בערב. כשהגיע הערב, יצא המשרת להדליק את הפנסים, אבל הוא לא ידע איך. הוא לא ידע היכן מצוי המפתח לברז הגז, ולא היה לו לפיד עם מקל ארוך, הוא גם לא ידע איך מְגּוֹנְנִים על הלפיד מפני הגשם. שוב הייתה חשכה בעיר. שוב אנשים נתקלו זה בזה. נתקלו בְּעצים וּבְעמודים. נפלו וְנֵחְבְּלוּ. כִּרְכַּרוֹת התהפכו. סוסים צַנְפוּ בְּבהלה ודהרו בִּפְראות. בקיצור ממש חורבן. (ואם ארצה לכתוב לך מעין במין שׂפה מיוחדת שלא ממש מדברים כך, אכתוב 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבוּלָּקָה' שזה חורבן מלא. אבל זה סתם, ולא שייך לסיפור).
בבוקר החליטו האנשים לחפש את מדליק הפנסים. הם באו אל הצריף הקטן ודפקו בדלת. פתח מדליק הפנסים את הדלת וראה לפניו המון אנשים. אישה אחת ניגשה אליו.
"תגיד לנו, למה הפסקת להדליק את הפנסים?"
סיפר להם מדליק הפנסים על כל מה שקרה אצל ראש העיר. על ההתנהגות של ראש העיר, על הימים הרבים שישב על הספסל בחוץ בלי שראש העיר יקשיב לו. על תוספת הכסף שביקש, כדי שיוכל לשׂמח את בתו ולקנות לה צבעים, כדי שתוכל לצייר ציורים שׂמחים. סיפר להם שראש העיר אמר, שעבודתו לא חשובה ופיטר אותו.
"אנחנו לא יכולים להיות עוד לילה בלי אור ברחובות, אנחנו נדבר עם ראש העיר, ואני מבטיחה לך שתקבל את הכסף שמגיע לך." אמרה האישה. "בבקשה תדליק לנו את האור בערב." כל האנשים הנהנו בראשיהם.
"אתם באמת לא אשמים," אמר מדליק הפנסים. "אני רק רציתי להראות לראש העיר, שהעבודה שלי חשובה לא פחות משלו. בעצם אין עבודה לא חשובה, כל עבודה חשובה. אני אדליק לכם את הפנסים בערב."
בערב יצא מדליק הפנסים לעבודתו. התעטף בִּמְעִיל גַּדוֹל, הדליק בדרכו המיוחדת, את הלפיד שבקצה המקל, שלא יִכְבֵּה בַּגּשם, והעלה אור בפנסים. שוב ראו אנשים כיצד להגיע לבתיהם, והרכּבים ראו איך לכוון את הסוסים בדרכם. השקט חזר לעיר. כשחזר מדליק הפנסים לביתו, מצא חבילה מונחת על הַמִּפְתָּן. היא הייתה ארוזה בּניר חום וּקשורה בּסרט אדום.
לקח מדליק הפנסים את החבילה ונכנס. הוא פשט את מעילו ותלה על הקולב, הניח את החבילה על השולחן והתחיל לפתוח את הסרט האדום. בִּתוֹ הקטנה הציצה בסקרנות מעבר לִכְתֵפוֹ. כשפתח את האריזה התגלתה לפניהם חבילת דפים לבנים וקופסה גדולה של צבעים.
פתחה הילדה את הקופסה, לקחה דף והתחילה לצייר. היא ציירה בית לבן עם גג אדום. היא ציירה שמים כחולים עם שמש צהובה וצוחקת והוסיפה פרחים בהמון צבעים.
"אבא זה בשבילך," אמרה, "עכשיו יש לך ציור שמח."
