אופנים - (סיפור שהבטחתי לספר לאודי ידידי )

נכתב בעקבות שיר סיפור  של אודי גלבמן על מתנת בר-מצווה שקיבל מדודה מרי.

אוֹפַנַּיִם

כשהייתי בת שבע

קיבלתי סבתא אחת ודוד אחד –

כנראה שזה מה שהקציבו לילדה קטנה אחת,

ושניהם באו משם,

זו הקדמה.

כשהייתי בת עשׂר הדוד הביא לי מתנה

שעון קטן, מרובע עם רצועת עור שחורה.

שעון אמא אמרה,

מקבלים לבת-המצווה

ואת רק בת עשׂר...

בגאווה היא על ידה אותו ענדה,

אשמור לך עד שתהיי גדולה.

כשהגעתי לגיל בת-מצוה

הדוד הביא לי מתנה,

אוֹפַנַּיִם –

אוֹפַנֵּי רַאלִי ספורט בצבע כסף

בלי רָמָה, אופנים מיוחדים לְבָּנוֹת,

הוא אמר.

ראיתי אותם עומדים בין יתר האופנים,

אצלנו בבנין

והם הכי יפים והכי שווים מכולם.

רצתי בשׂמחה לחבק את הדוד,

לאמא היה מבט מוזר בעינים

אבל למי היה איכפת

יש לי אופנים כמו לרב הילדים בכתה.

בצהרים, כשאמא שכבה לנוח

בשקט התגנבתי ולמטה ירדתי,

רציתי לתת ליטוף נוסף

לאופניים הכסופים,

בלי רָמָה אבל עם סָבָּל מאחור.

הם לא היו שם.

בבהלה רצתי הביתה

הערתי את אמא,

האופניים !

צעקתי – גנבו אותם.

אמא כעסה שהערתי אותה,

על מה את מדברת, אמרה,

הם לא נגנבו, הדוד החזיר אותם.

אופניים זה מסוכן

את תרכבי ברחובות ובכבישים

ואני אשב בבית ואדאג,

זה לא בשבילי –

ככה אמא שלי אמרה...

השנים שחלפו לא השכיחו ממני

את מראה האופנים הכסופים,

אופני רַאלִי ספורט

בלי רמה במיוחד לְבָּנוֹת.