העליה מעירק-בימים אלה לפני שנים

, בחנוכה 1950, בדיוק לפני 64 שנים,

הגענו לארץ ישראל ,  הארץ המובטחת.

[אני מדברת פה על עלית יהודי  עירק,]

בין המציאות להבטחה, היתה תהום פעורה.

הושלכנו למדבר כמו אברהם את הגר,

הגענו למחנה אוהלים ,שומם היה שם.

מי השליך אותנו ומי זה שהושלך

אל הלא כלום  ,אל השום דבר?

הדעות חלוקות.

האם ברחנו? הוברחנו? סולקנו? או הסתלקנו משם?.

כך או כך יצאנו ללא כלום אל הלא כלום,

הגענו בחוסר כל  ,כי הכל הושאר מאחור.

לא הורשינו  לקחת דבר, חוץ ממעט בגדים, כלום.

שם, ערכו עלינו חיפוש ולקחו מה שהיה ואפילו את המוסתר מצאו ונטלו.

ישראל רק הוקמה, עבורנו העולים הוקמו במדבר מחנות אוהלים,

שם שוכנו על מיטות ברזל ,עם שמיכות גסות ומגרדות, מלאות פשפשים.

 ארגזים  שנלקחו מהפרדסים, שימשו לנו כארון,

כשולחן אוכל ולעיתים השכיבו  תינוקות לישון בתוכם .

על שירותים,  אין מה לדבר, בחוץ נפערו  בורות  ובהם היינו משתמשים.

על מקלחות רק חולמים, גיגית מילאה את תפקידה  לפרקים,

כי רק בחורף ממש מתרחצים ,בקיץ בחוץ בברז נשטפים.

לאוהל גיגית  מוכנסת, נשפכים בה מים חמים שמחוממים בפתיליה,או בפרימוס,

הילדים מופשטים ואחד אחרי השני מתרחצים.

והמבוגרים איך מתרחצים?. זאת אינני זוכרת.

היו רוחות וסערות בהם האוהלים נופלים,

אותנו  הילדים חילקו למשפחות במושבים הסמוכים  עד יעבור זעם הברקים והרעמים.

והמבוגרים? להם היה הכי קשה כי זו היתה עבורם  מלחמת קיום,הישרדות של ממש במה שאין ובקיים.

לקח זמן עד שקיבלנו צריפים ולרווחה  אנו נושמים, 

בית עם קירות, איזה יופי.

מאז עברו 64 שנים והיום אנחנו כבר סבתות וסבים

 ויופי מסודרים.