בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אראך / נסים  פרנקו

בַּיּוֹם  שֶׁבּוֹ לֹא אֶזְכֶּה לראותך

בְּאוֹתוֹ יוֹם לֹא תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ

הַדְּמָעוֹת  תִּתְלֶנָה בָּרָקִיעַ

וַאֲפֵלָה תַּעֲטֹף אֶת הַתִּקְוָה

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אראך

תָּמִיד אֶמָּצֵא בַּנְּקֻדָּה ,שֶׁבָּהּ

הַשָּׁמַיִם נוֹשְׁקִים לָאָרֶץ

שָׁם , אַמְתִּין לבואך

פָּנִים יַעֲלוּ מִקַּו הָאוֹפֶק

יַקִּיפוּ אוֹתִי וִיקָרְבוּנִי , אליך

אָ הֲ בָ תִּ י

שפתיך  הָרְעֵבוֹת שֶׁיָּדַעְתִּי , אָז

יַמְתִּיקוּ אֶת חַיַּי

וְתוּפַח בִּי שׁוּב

רוּחַ הָאַהֲבָה.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אראך

כָּל הַקַּיָּם תָּפֵל יִהְיֶה

שִׂמְחָה וַאֹשֶׁר יַהַפְכוּ נְכָאָה

וּבַלֵּב  שְׁמָמָה

קִינָה תָּכוֹף רָאשִׁי

עַל אובדנך –

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אראך

שׁוּב לֹא אֶרְאֶה דָּבָר

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם…

לֹא אֶהֱיֶה.