לכלב שלי קוראים חתול - חלק א'

החלומות המשיכו,

המציאות נרדמה,

התקוות לא הועילו,

הקללה מאלוהים בראשו כמחלה.

נשכבתי על הספה האדומה שלי כשאני מותש לאחר משמרת לילה בעבודה, הסתכלתי על הטלוויזיה קצת, ולאט לאט העיניים שלי החלו להיעצם והרגשתי איך השינה מתחילה ללטף לי את הפנים וגורמת לי לשקוע בה בחמימותה כשלפתע "חתול" החל ללקק את פניי "לך מפה כלב מעצבן" אמרתי לו אך הוא התחיל לנבוח ולקק לי שוב את פניי "דיי חאלס גם אני צריך לישון" אמרתי והתהפכתי לצד השני שגבי אליו אך "חתול" יודע איך לגעת בי במקומות הרגישים שלי והתחיל לילל ואז החל שוב פעם לנבוח "חתול, אתה כלב חכם – לך תשתין בשירותים אם אתה לא יכול להתאפק" אמרתי והוא החל רצף של נביחות שאני יודע שעד שהוא לא ישתין וירחרח כל כלבה בשכונה זה לא ייגמר לעולם. קמתי מהספה בייאוש כשאני מותח את פניי, שמתי נעליי ספורט ונשארתי עדיין עם בגדיי העבודה השחורים שלי חברת האבטחה בה אני עובד. שמתי על "חתול" כלב האמסטף השחור שלי את קולרו האדום, הסתכלתי על השעון שלי שהראה שהשעה רק שש בבוקר, נאנחתי קלות  והתחלתי לרדת עם חתול במדרגות הבניין כשלפתע אני שומע את הדלת מקומה מעליי נטרקת בחוזקה ושומע ריצה של כלב, טוב זאת חייבת להיות 'דיסק' הכלבה של קרן השכנה שלי שגרה מעליי "תעצרי דיסק!" שמעתי אותה צועקת עליה אך 'דיסק' לא עצרה והיא ירדה מהר במדרגות וכאשר הגיעה אליי נעצרה מול "חתול" והם החלו לרחרח אחד את השני ואז במכה אחת חתול והיא דפקו ריצה מטורפת במדרגות ונעלמו "חתול תעצור!" צעקתי ואז גם קרן הגיעה, היא לבשה גופייה צהובה בלי חזייה ופטמותיה זקפו בלטו מהם בטח בגלל הקור. שערה הבלונדיני של קרן היה אסוף ופנייה היו חיוורות מאד והשחור מתחת לעפעפיה העיד הזה שהבחורה לא מרבה בלישון.  "לא יכולת לתפוס את הכלב הטיפש שלך?" היא אמרה במפתיע, "זאת הכלבה שלך שהסיחה את דעתו" אמרתי לה "טוב עזוב" קרן אמרה והחלה לרדת מהר במדרגות כשאני בוהה בישבנה המסתתר תחת הטייץ השחור שלה ויורד בהליכה במדרגות.

יצאתי מהבניין, ואני רואה את קרן על הדשא יחד עם 'חתול' וכלבה שלה. 'דיסק' ו'חתול' מזדווגים להנאתם וקרן מנסה לשחרר בינם "אתה יכול להעיף את הכלב החרמן שלך מהכלבה שלי?!" צעקה לעברי קרן שהחלה מעט להצחיק אותי "תני להם ליהנות, גם להם מותר לא?" אמרתי וחייכתי "אתה כזה טיפש אתה יודע?! - בוא תיקח את הכלב שלך!" היא צעקה עלי "מה הלחץ שלך כפרה?" אמרתי ונעמדתי לידם מבלי לעשות דבר. משהו בי אהב לראות את קרן נאבקת בחוסר ייאוש באהבה שהכלב שלי והכלבה שלה עושים  "אני באמצע ניסוי על הכלבה שלי והכלב החרמן שלך מעכב אותי!" היא אמרה ואני כיווצתי גבות "ניסוי כאילו אימון או ניסוי במעבדה עם כימיקלים?" שאלתי "כימיקלים והכל!" היא השיבה תוך כדי שהיא נאבקת בהם בחוסר כוח "עכשיו אתה מוכן להעיף את הכלב הטיפש שלך?!" אני נבהלתי כי 'חתול' עכשיו מזיין כלבת מעבדה, אז התקדמתי טיפה אליהם, הזזתי את קרן והתחלתי להפריד בינם, אך נראה של'דיסק' הכלבה של קרן זה קצת הפריע כל ההתערבות שלי באקט שלה והיא דפקה לי לפתע נשיכה בבטן ואז חתול והיא השתחררו אחד מהשני "פאקק!!" צעקתי והרמתי את החולצה מהר וראיתי את הביס הענק עם החותם של השיניים שלה שהיא השאירה לי בבטן ואז אמרתי לקרן בעצבים "תראי מה הכלבה שלך עשתה לי! אני מקווה שהיא מחוסנת"  "תראה לי רגע"  אמרה קרן ובאה להסתכל לי על הנשיכה, היא הסתכלה לרגע ואמרה "שטויות, עד מחר לא יהיה לזה זכר. רק תקשיב לי בפעם הבאה ותיקח את הכלב המופרע שלך שאני מבקשת" וחייכה טיפה, הלכה ל'דיסק' שלה שהחלה להשתעל שיעולים מוזרים ואני בעצבים לקחתי את חתול עם הרצועה שלו הביתה כשבדרך הבטן כאבה לי מאד, אני גר בקומה רביעית וכל פסיעה על מדרגה הכאיבה לי בבטן יותר ויותר. הגעתי לבית, והעייפות התגברה עליי יותר ויותר, נשכבתי כמו שאני על הספה והפעם השינה לא ליטפה אותי, היא ישר הביאה לי כאפה.

"שקט, לך פשוט קרא לאמא. אני שומר עליו" שמעתי קול של ילד קטן וחשבתי שאני מדמיין, פקחתי את העיניים כשכל העולם מולי היה מטושטש. הייתי מאד מבולבל, מולי נעמד ילד קטן עם שער שחור ועיניים כחולות שנראה כמו "עדן" הילד של השכנה החד הורית שגרה מתחתי "מי אתה ומה אתה עושה בבית שלי?" שאלתי "אמיר, הוא התעורר!" הילד צעק ואני הרמתי את כל גופי וראשי היה עדיין מסוחרר מאד, מעלי שמעתי את 'חתול' נובח כמו משוגע, הסתכלתי סביבי וראיתי שאני נמצא בחדר ילדים עם הרבה משחקים וצעצועים סביבי ואני שומע את הנביחות של 'חתול' מעליי "למה אני פה וחתול בבית למעלה נובח? איך הגעתי לפה?" אמרתי והחזקתי את הראש שלי שהיה מסובב לחלוטין. הילד הקטן צעק וצעק והחל לברוח ואני נתקפתי חרדה קלה, "מה זה אמיר, השכן אצלכם בחדר?" שמעתי את האם אומרת ובצעדיה מתקרבת לחדר ואני נלחצתי עוד יותר ובאתי לברוח דרך החלון אך לפתע לא הצלחתי להזיז את רגליי ונפלתי ארצה עם הידיים מלפנים ששקעו בתוך הרצפה "מה קורה פה?!" אמרתי בלחץ וכל גופי שקע אט, אט בתוך רצפת החדר הצבעוני וככל ששמעתי את הצעדים של השכנה מתקרבים השקיעה שלי ברצפה התגברה עד שרק ראשי היה תקוע ברצפה של השכנה וגופי היה כנראה בדירה של השכנים מתחתי. טוב ירון, אתה חולם, עוד שנייה הסיוט הזה יגמור ותתעורר כש'חתול' מלקק לך את הפנים אמרתי לעצמי ואז שמעתי את הצעדים האחרונים של השכנה באים לקראתי. אני עצמתי עיניים כי נלחצתי מאד ולפתע הרגשתי שאני נמשך למטה בלחץ אדיר, פקחתי את העיניים וראיתי שאני נופל לתוך הדירה של זוג הזקנים שהם שתי קומות מתחתי. מזל ששניהם לא בסלון. ומהשטיח העתיק שנמצא אציליהם בסלון נפלתי במהירות לדירה של הדתיים שנמצאת בקומה הראשונה ישר לתוך השירותים שלהם ומהאסלה שקעתי במהירות ישירות דרך כל הבטון ישר למקלט השחור והמאובק של הבניין.

כבר ערב, אני רץ ברחובות כשגשם חזק משתולל בחוץ. כולם עם מעילים ומנסים להתגונן מפני הגשם. ואני עם חולצה קצרה ולא מנסה להתגונן מפני שום דבר כי שום טיפה לא נוגעת בי. כל טיפות הגשם והרוח עוברים דרכי כאילו הייתי רוח רפאים. בשביל לשלול את היותי מת נכנסתי לחנות "am:pm" והתחלתי לדבר עם המוכרת הרוסייה והשמנה עם השער כבשה בצבע בלונד על איזה מזג האוויר "את רוצה לקינות מישהו או שבאת לפטפט?" היא שאלה אותי בעצבים עם מבטאה הרוסי ואני חייכתי ושמחתי שאני בעצם לא רוח רפאים. אמרתי לה "תודה" ויצאתי מהחנות והתחלתי לרוץ ברחובות. עברתי דרך עמודי חשמל ופנסי רחוב, עברתי דרך קירות של בניינים, עברתי דרך הומלסים קפואים ששכבו על הספסלים. ואז, אז רציתי לנסות את ניסיון ההתנגשות. עמדתי בצד הכביש ואז ראיתי אותו. שמו הוא קו חמש והוא האוטובוס שאני הכי אוהב. אז ראיתי שהוא מתקרב לכיוון שלי וחכתי לרגע שהוא יבוא לחצות אותי. הגשם היה סוער יותר ויותר והרחובות היו כמעט וריקים לגמרי. האוטובוס התקרב ובתוכו ראיתי שיש עשרות אנשים שעומדים. האוטובוס כבר במרחק שנייה ממני, אני קופץ על הכביש, מפסק ידיים לצדדים ולרגע נבהל. מה חשבתי לעצמי?! אני כנראה סתם הוזה. אבל זה היה מאוחר מידי ואני והאוטובוס ברגע התנגשות, אני קפלטי את הידיים שלי סביב הראש וקפצתי. לא הרגשתי כלום, הורדתי את הידיים מהראש והנה אני נוסע בקו חמש הצפוף כשסביבי הרבה אנשים מבוגרים וילדים קטנים שאף אחד אפילו לא שם לב אליי והעיניים היחידות שהסתכלו עליי היו של מלאך אפור עם זנב של חזיר המחזיק קרם ידיים הנמצא בתוך פוסטר על גג האוטובוס.

חזרתי הביתה. כמובן שהתקשרתי לעבודה ואמרתי להם שאני לא מרגיש טוב ואני צריך חופש לימים הקרובים. והתחלתי לחשוב, לחשוב מה אני עושה עם כל המצב הזה. אני לא מצליח לגעת בכלום ואפילו לעלות במדרגות לדירה שלי הייתי צריך לעשות את זה ברוגע ולא להתרגש יותר מידי. כן, אסור לי להתרגש משום דבר. אני זוכר שעוד אבא היה בחיים אז התרופה להורדת הלחץ דם שלו הייתה מאחורי הראי מעל הברז במקלחת. הלכתי בעדינות מופתית וברוגע למקלחת, פתחתי את המראה והוצאתי את התרופה, הכנסתי את היד לתוך הבקבוקון הסגלגל והוצאתי גלולה יחסית גדולה. אין לי מה להפסיד.

הכנסתי אותה לפה, בלעתי אותה ושתיתי קצת מים וחכתי שהיא תשפיע, בינתיים הסתכלתי על דמותי במראה והייתי נראה חיוור, השער שלי שלא היה ארוך כל כך היה מבולגן לגמרי, היה לי שחור מתחת לעפעפיים והייתי חיוור לגמרי.

אני פשוט חסר ישע - לא מצליח לגעת בכלום וכלום לא מצליח לגעת בי. גם ככה היה לי קשה לגעת באנשים לפני המקרה הזה, אז עכשיו זה נהיה תרתי משמע. אני לא יודע אם התרופה באמת תשפיע עלי, אבל היה שווה לנסות. לרגע חשתי בכאב ראש חזק ואז הוא עבר, ואז הכאב ראש נהיה חזק, ואז הפסיק. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי! ידיי החלו לרעוד והכאב ראש התגבר ובקושי יכולתי לעמוד. הרגשתי דפיקות חזקות בראש כאילו תולים לי תמונה בתוך המוח. הלכתי בקושי וברעד לכיוון הסלון, מרגיש שאני הולך להתעלף והעדפתי להתעלף על הספה בסלון ו'חתול' לא הפסקתי ללקק אותי ולנבוח. הוא רוצה להשתין. "חתול לא עכשיו" אמרתי והייתי במרחק צעד מהספה, חתול קפץ עלי ואני בשארית כוחי העפתי אותו ממני ומתנופת ההתנגדות שלי כלפיו התעלפתי בדיוק על הספה האדומה.