המכתב.
שמש אדומה מתנפצת על אדמה צחיחה. עץ הבאובב וניחוח פרחיו המתקתקים ומונסו אהובי נשען על גזעו העבה מחפש מסתור מחיציי השמש הלוהטת. ידינו שלובות בשחור לבן.
לחלוחית מכסה עיניי, ימים אחרים, תמונות חולפות למולי.
הסיפור החל כטיול תמים של בת מצווה. היעד היה לספארי ביבשת השחורה. נשמע סוחף ומרהיב.
חוויית הספארי על הג'יפ הדוהר מרחק נגיעה בינות עדריי זברות, אריות, נמרים, קרנפים ופילים,
הסוואנות האינסופיות, העצים הסבוכים שבג'ונגל הכתה בתוכי. כחובבת חיות וטבע, חזרתי ארצה עם מטען חווייתי ייחודי ועם החלטה שהתגבשה בתוכי. לחזור אל המקום הקסום הזה שנית.
אפריקה כבשה את ליבי. הייתה זו אהבה ממבט ראשון.
השנים נקפו והחלום על אפריקה הכה בי שורשים ולא הרפה.
כשהגיע זמני להתגייס לצבא, שירתתי כמורה בישובי ספר ופה כבר נרקם בליבי החלום.
לממש את ניסיוני ולטוס כמורה לארצות נחשלות.
תקופה קצרה לאחר שיחרורי כבר נחתתי על אדמת קניה. עם מעט מטלטלין, מספר מילים בודדות בסווהילית, חדורת אמונה ונחושה בדרכי.
הגעתי לכפר קילילי והתחברתי לשבט המסאי. לאט לאט התערתי בחברת הנשים. תקשרנו בעזרת ידיים ומבטים. אחת לשבוע היינו צועדות לשוק בעיירה המרכזית מרחק של 10 ק"מ.
התגוררתי בבקתה דלה העשויה מקש דחוס. תכולת ביתי כללה שולחן, כסא ומזרן. את לילותיי עשיתי על הריצפה. מים זורמים לא היו, גם לא תשתית לחשמל, הדרכים היו בוציות ולא סלולות, שלא נדבר על אמצעי תקשורת. בישלתי ורחצתי גופי מחוץ לבקתה.
החיים לא היו פשוטים לנערה צעירה, אך עם כל יום חולף מצאתי עצמי מעמיקה באושר.
כל שחר חדש נגעתי בבריאה. הנוף היה בתולי, בראשיתי, פלאי טבע שאיש טרם נגע בו. נישבתי בקסמיו.
החלום ללמד את ילדיי השבט לא יצא מראשי. כל בוקר היו צועדים הצעירים אל כפרים סמוכים מרחק של מספר ק"מ כדי ללמוד ולעת ערב היו שבים לחיק משפחותיהם ועליבות בקתותיהם.
ספרים ומחברות לא היו בנמצא ובודאי שלא כלי כתיבה.
מונסו היה גברתן, חמור סבר, בנוי לתלפיות, גופו שחום כפסל ברונזה יווני. משהו נוגה היה בעיניו.
נמשכתי אליו עד מאד. מיידי יום לעת שקיעה, היה יושב כהרגלו מתחת לעץ הבאובב צופה בכדור השמש הענק צונח לאיטו עד שנמוג כלא היה.
בזהירות התישבתי לצידו מביטה בשקיעה. עכשיו יותר מתמיד ידעתי שמקומי על האדמה הצחיחה.
במקום הזה אני תוקעת יתד עד אחרית. פה בכפר קילילי אני רוצה לבנות את חיי.
רעיון הקמת ביה"ס לצעירים הלך וקרם עור וגידים. יחד עם כמה מקומיים, הצלחנו להקים ביקתת עץ ענקית, לארגן מחצלות ענק, לוח מאולתר ומעט כלי כתיבה ומחברות שהיו ברשותי.
החלתי בלימוד חשבון ואנגלית. הרגשתי את האושר מתפשט בגופי עם כל יום שחולף.
בשעת הדימדומים הייתי מצטרפת למונסו מתחת לעץ הבאובב צופים יחד בשקיעות מאוחרות.
שעות של קירבה קראתי להם. רגשותיי אליו פרחו, הקשר התהדק, ליבי לא היה שלם בלעדיו.
תקשרנו עם ידיים, עם שפה מועטה והבנה גדולה.
מונסו לימד אותי את שמות העצים שבסביבה, לימד אותי לצוד, לבשל ואיך להפיק תבלינים משורשיי עץ הבאובב. התמזגתי כחלק מהמקום, התאהבתי בפשטות שגרמה לי לאושר. הקידמה לא הייתה שייכת לעולמי החדש.
רעב התשוקה לאדמה הצחיחה ומונסו היו מנת אושרי. כל יום מחיי ברכתי על היותי על זו האדמה.
זה היה עוד ערב קסום מסביב למדורה, עם הריקודים המסורתיים המשעשעים של הקפיצות תוך אכילת בשר הטפיר הנוטף שומן.
מונסו חידד את להבי החיצים המורעלים איתם אמור היה למחרת לצאת למסע צייד.
בסיום מלאכתו עלה על משכבו מוקדם מהרגיל. טרם הנצה החמה כבר היה בדרכו אל קרחת היער, בה ריכוז גדול של חיות פרא. מונסו היה צייד מנוסה עם חושים מחודדים, ידע היטב את העבודה.
עוד טרם שכיוון את חיציו למטרה, הפתיע אותו ברדלס אימתני סגר מאחור, נעץ את שיניו החדות בבשרו ולא עזב את טרפו. מונסו נלחם בגבורה מול הברדלס אך לא יכול לו, גופו בגד בו.
משהגיעה השמועה לשבט, אבל כבד ירד על הכפר. הבשורה היכתה כרעם ביום בהיר. לא ידעתי את מר נפשי. את גופתו המבותרת שרפו בטקס מסורתי עם אליל השבט לקול יללות הנשים וקפיצות שבר של הגברים. באחת נקטעו חיי חלומי התנפץ לאלפי רסיסים, הכול היה אבוד. לא ראיתי דרכי בלעדי מונסו על אדמת קניה. זמן קצר לאחר מכן נפרדתי מהיבשת לתמיד.
דמעות שחורות שטפו את האדמה הצחיחה. נותרתי עם מזכרותיו, לב שבור וים זיכרונות.
כשהגעתי ארצה רק אז גיליתי לתדהמתי שאני הרה.
בגופי מתפתחים חיים חדשים. מהאהבה הגדולה נותר זכרון חי.
הביאה לכתיבה
זאבי עליזה.
