הרכבת למדריד (שיר #5)

ה.

הָעֶרֶב הַזֶּה הָעוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה

הוּא חָסַר רַחֲמִים וְכוֹאֵב.

הוּא עוֹשֶׂה בָּךְ רֵצוֹנוֹת רֵצוֹנוֹת עַד הַחֹמֶשׁ,

מְסַמֵּר לִבֵּךְ אֶל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה וְחוּצוֹת.

אַתְּ עוֹלָה מִלִּבִּי כִּתְשׁוּקָה מֵחֻצְפַּת.

מְקַלְקֶלֶת סְדָרַי - אֲהוּבָה עַד חוֹרמָה.

אַתְּ יָפָה בְּקוּמֵךְ, בְּלֶכְתֵּךְ עַד הַדֶּלֶת,

עוֹשָׂה בִּי שְׁפָטִים אַיוּמִים שֶׁל עֶרְגָּה.

בְּחַלּוֹן מַבָּטֵךְ אַתְּ קוֹרַעַת בִּי זֶמֶר.

מוֹלִידָה בִּי סִפִּים עֲנֻגִּים שֶׁל חֲלוֹם.

הִנֵּה לַמֶּרְחָק הָאַכְזָר זְרוֹעוֹתַי אֲשַׁלֵּחַ,

וּדְמוּתֵךְ כְּחַלְחַלָּה תַּחְמֹק כְּמוֹ צֵל ...