כלה בלבן (כ"ז)

והעיר התכסתה בלבן

מיפה מעליה כל קמט עקשן

ממתינה לבואו של השחר, עת כפור

והשחר זרח כחתן,

היוצא מחופתו מבעד ענן

לחלות את פניה בהינומה של אור

והיא מחייכת לקראתו בבוהק שיניים

רועדת קמעה, מושפלות העיניים

וממרחק ניבט לה, זיו פניו הטהור

והוא הולך וגובר ומאיר לעברה

והרוח בוזקת פתיתי מלמלה

במרווח שעוד נותר לו לסגור

והם נפגשים, הוא כורע אז ברך

והעיר למולו, נוצצת לה דרך,

אבק כוכבים נמסים

פניה מתגלות, שפתיה שני וארגמן

הוא מצמיד את שלו לשלה, והזמן

כמו קפא הילוכו המשמים

שחקו עננים, נהרו השמיים

הרוח הריעה, רעמו הכפיים

ונדמו אז מיד לדרכם.

ואדם אשר קם, משנתו מאוחר

מפהק ומשתאה, עת את סף דלתו עבר