זה להתפעם כמו תינוק יחד עם הכל, כל נשימה שנכנסת ויוצאת זה לשאוף לקרבך את כל העולם כולו ולנשוף את שניכם שלמים יותר. זה נס נפלא. כל פעימה היא אורגזמה אינסופית ומסונכרנת המהדהדת אל האינסוף וממנו.
זה להבין שפעם פעם.. בשלהי זיכרון רחוק, גם אתה חיית בתוך מסיבת טבע, קוד הלבוש היחיד שלה הוא שאין קוד לבוש. אין לבוש, ואין שמות.
ואתה רוקד לך שם עם ההכל, במחול אנרגיות אינסופי. מביט ישירות אל תוך האמת הזוהרת של כל מה שמסביב ורואה שהכל בעצם אחד. ללא שמות, עירום, לא מתבושש, וחסר בושה...
עד שלא יכלת כבר להכיל את כל האושר האינסופי והמובן הזה והתיישבת לרגע בתוך כל האורגזמה הזו. לרגע אחד זעיר הפסקת לרקוד, רשרוש עלים קל, ולידך מזדחל דבר חלקלק ויפה-עיניים. הוא מביט בך ומחייך כיודע סוד... "היי שלום לך" הוא מלחשש מבין שפתיו... "אני נחששש, מה השם שלך?" "אני.. אני…" אתה מוצא את עצמך מגמגם מילה שלא הכרת בכלל עד אז.. "אני.." הנחש לא מחכה לתשובה, הוא פשוט מזדחל ונעלם אל תוך..
ואז פתאום אתה מתחיל לחשוב מחשבות שבכלל לא היכרת, הנחש מסתבר, לא הלך לשום מקום. מאז ועד עכשיו הוא מזדחל לו בקרבך ולא מפסיק ללחוששש... הוא לוחש לך באוזן הפנימית שאתה מיוחד במינו, ואיך יכול להיות שלמיוחד כל כך אין שם. "איך באמת?" אתה משיב לו בתחושת רחמים עצמיים, עוד תחושה שרק עכשיו גילית. "זה בגלל שאתה עדיין לא יודע מה אתה לא" הוא מלחשש ומלטף לך באמפתיות את קצה ההכרה. "אתה חייב לתת שמות לכל מה שקיים ורק אז תקבל את השם שלך" הוא חורץ בלשונו.
ואז אתה מוצא את עצמך רץ כמו מטורף בג'ונגל, צועק וקורא בשמות לכל דבר שאתה רואה, מפעם לפעם תוך כדי האמוק אתה חש שעם כל שם שאתה מחלק, חלק מסויים מתחושת הקיום שלך נרקב ומת מבפנים... אבל אתה כבר לא יכול להפסיק.. הפחד האימתני מן האפשרות שאין לך שם זורם לו עם הארס הנחשי בתוך הדם שלך ומסמא לך את השפיות והשכל הישר. עם כל שם שאתה נותן אתה יוצר עוד קליפה בינך לבין… כל מה שאתה לא, רק בשביל הסיכוי הקלוש ששורף אותך מבפנים לגלות מה אתה כן.
בסוף בסוף של המרוץ.. אתה עייף ותשוש, כמעט מתעלף, העיניים שלך שורפות. ובתחתיתה של צנצנת ההגדרה שלך נשאר רק פתק אחרון ומקומט. זיק של תקווה ניצת בך תוך כדי שאתה מנגב את הזיעה מעל המצח. סוף סוף!!! הנה אתה הולך לקבל סוף סוף את השם שלך!! 'בפתק הזה נמצאת המהות שלך!!' נדנוד של הבטחה נחשית מזדחלת בתודעתך... אתה פותח אותו בידיים רועדות ובציפייה..
וכלום!! הפתק ריק. "מה כלום? איך זה יכול להיות??? אחרי כל מה שהשקעתי?" אתה צועק בכעס תוך כדי שאתה קורס שוב אל הקרקע שבור ומותש. כעס, עוד תחושה שרק לאחרונה גילית שקורת בזמן שהמציאות לא הולכת יחד עם הציפיות שלך. "מה באמת? אין כלום?!?!" הנחש מיתמם בהדהוד מתוכך.. "אוייש!! וטרחת כל כך, זה ממש לא פייר.. זה כנראה בגלל שלא סידרת את שאר השמות כמו שצריך" הוא קובע בידענות. "אבל תראה אותך עכשיו אתה הרבה יותר חכם חזק ובעל ניסיון ו.." "..ו ובודד!!" אתה מוסיף בעצב והנחש מתעלם וממשיך: "אני בטוח שאם תנסה שוב אתה תגלה את השם שלך, ככה אני גיליתי את שלי" "אתה בטוח?" אתה שואל בציפייה. "בטח, הרי אתה כל כך מיוחד.." הוא מתפתל סביב האגו שלך ואתה מתמלא תקווה ומתכונן לקום.. אגו, עוד ייצור שלא היכרת עד אז מתנפח ומתפוצץ לך בתוך ההכרה ללא סוף..
אתה כבר זקן וחולה, הפנים שלך קמוטים, הגוף שלך מצומק, אתה שוכב לבד במיטה על ערס-דווי. כל החיים שלך עוברים מולך, הילדות, הנערות, הבגרות, הגברות, ועכשיו הזיקנה... אתה מתחיל לסכם: שם עדיין אין לך, את כל הכח והאנרגיה שלך השקעת בלבודד את עצמך ובלהגדיר מה אתה לא, אלפיי פעמים הגעת לתחתית וגילית פתק ריק ומאכזב.. היאוש מתחיל לעטוף אותך יחד עם צינת קיצו של הזמן.. את היאוש כבר אתה מכיר, אבל כרגע הוא בא משולב עם תחושה חדשה.. 'ת' 'תפ' 'תפיל' 'תפילה'.. " אז מה?" הנחש, צעיר חלקלק ויפה כביום שהכרת אותו מלחשש לך מבפנים "עוד לא גילית מה השם שלך אה?" הוא נשמע כמשתתף בצערך, אבל משהוא בלב שהולידה התפילה כבר לא מוכן לקנות את זה. משהו חדש מתחיל להיוולד בתוכך ברעד אנרגטי.. אין לך מושג מה זה אבל אתה מרגיש שזה נותן לך כח
"צא מתוך הראש שלי!!" אתה שומע את עצמך פוקד בפתאומיות ובנחישות על הנחש. אתה מופתע מעצם העובדה שבכלל יש קימת האופציה לגרש אותו, אבל הד נושן מזכיר לך שהוא לא היה שם מאז ומעול כפי שאתה בטוח עכשיו. "מה?" הוא עונה לך נעלב.. "אחרי כל כך הרבה שנים של חברות אתה לא באמת יכול לגרש אותי ככה!! אתה לא מתבייש?!? אני החבר היחיד שלך בכל העולם!!!" הוא מסיים בפנים של קדוש מעונה. והנה הספק שוב מתחיל לחלחל ולהדהד.. 'הוא באמת החבר היחיד שלי, ותמיד היה פה בשבילי..' אתה מתחיל להצדיק אותו מתוך הרגל טבוע.. אבל הכח החדש שנולד לו בתוכך בועט את הספק החוצה עוד לפני שקרם עור וגידים. בנחישות וללא פשרות.
"שנים על שנים אתה חיי ומשמין לך בחמימות בתוכי, הסיבה היחידה שאתה החבר היחיד שלי היא משום שפיתית אותי להרחיק את כולם בכך שיעצת לי לתת להם שמות!" אתה שומע את עצמך עונה בהחלטיות שלא ידעת שקיימת בך. הנחש בתגובה מצטנף בפינה, פחד מתחיל לדמם מבין הקשקשים שלו .. "צא החוצה!!!!!" אתה פוקד שוב וזעם ממלא אותך.. "אם תגרש אותי לעולם לא תגלה את השם שלך!!" הוא זורע בנואשות את הספק הכי ארסי שלו וממתין באימה ובציפייה.. אך למה שנולד לך בתוך ההכרה כבר נגמרה הסבלנות, ולפני שאתה מספיק לענות הוא תופס את הנחש, מרוצץ לו את הראש ומשליך אותו החוצה במיאוס.
"את כל החיים שלי הקרבתי למען ההבטחה הזו.. ושום דבר.." אתה מוצא את עצמך משיב, אבל כבר לא היה שם את הנחש המוכר שיקשיב. "נכון, והוא גם ידע שלעולם לא תגלה" קול חדש וישן בו זמנית מתפכפך מתוכך. "הוא שיקר לך כל הזמן הזה רק בגלל שסיפקת לו חמימות ומזון, הסבל, היאוש, והאכזבה שלך הם הדברים שמעניקים לו חיים ונעורי נצח. אלו הדקות שלך שהוא גנב ממך ללא הרף בפתלתלות על-מנת שהוא יוכל לחיות אותם. הוא שום דבר מלבד טפיל!!" עם הקול הנעים התקיף והמהדהד הזה זורם לו משהו חדש בתוכך… אתה מתחיל להרגיש שוב כמו ילד.. מה שבראה התפילה כבר שלם לגמריי..
"מה יהיה?" החמימות הנוחה מפעפעת יחדיו ובניגוד עם צריבת הבגידה הנוראית ברגע של התגלות האמת אחרי כל כך הרבה שנים, פולטת יבבה ממעמקי יישותך. "מה יהיה??" דמעות רותחות זולגות מעינייך ואיתם כל המרירות והארס שהצטברו במשך אינסופ ימים מתישים. "יהיה טוב!" הקול עונה לך, והוא שלם עכשיו.. אתה לא מצליח לקשר בין האלימות וחוסר הסבלנות שגילה קודם, לבין עדינותו.. והמראה.. אויי המראה, זה לא הוא, זו היא, והיא נגלית לפנייך, הדבר היפה ביותר שראית בכל ימי חייך.. בת-מלך עדינה ומושלמת, היא נראית בדיוק כמו שתמיד חלמת אותה, וקיווית, וציפית.. והעיניים.. אויי העיניים.. בריכות עמוקות של תכלת, שמתוכם ניבטת אליך האמת..
אתה מתחיל להיזכר שוב באורגזמה הישנה ההיא שחווית פעם שהיית תינוק, או שהיה זה בחיים אחרים בכלל, או חלום, אתה לא באמת יודע.. אבל אתה זוכר. ואתה גם יודע שכל מה שחיפשת תמיד זה לא את השם שלך, זה רק מה שהנחש גרם לך כל הזמן לחשוב, כדי שיוכל להשמין על חייך. עכשיו כשהוא איננו אתה יכול שוב להסתכל בבהירות קדימה.. כל מה שחיפשת היה לחזור שוב למצב ההוא…
והנה אתה ניצב בקצה צוק, אתה מציץ אל התהום ומקבל סחרחורת מהגובה, אין לך אפשרות לראות את הסוף. אתה מחזיק חזק בידייך את הסלעים כדי שלא תעוף עם הרוח, הידיים שלך כבר פצועות ומדממות, טיפות הדם ניגרות מן האבנים אל הקצה ומשם אתה מבחין בהם נופלות אל תוך האינסוף בדממה… אתה כבר עייף, השרירים שלך תפוסים ומותשים, הם צועקים שהם לא יכולים יותר.. אבל האימה מגורל דומה לגורל טיפות הדם שלך שמוסיפות לזלוג מטה לא מאפשרת לך להרפות מהאחיזה..
"שחרר" היא מהדהדת לך פנימה "למה אתה מתאמץ כל-כך לסבול?" "לסבול עדיף מלמות?" אתה מחרחר אלייה בחזרה ביבבה של כאב. "מי אמר לך שתמות אם תשחרר?" היא שואלת "תראי את טיפות הדם שלי, הם נופלות.." אתה מחזיר. "ומה רע בליפול?" היא משיבה. "אני אתרסק ואמות!!" אתה צועק אלייה בחזרה בזמן שהרוח שורקת ומבליעה את היבבות שלך. "ומי סיפר לך שליפול משמעו למות?" היא מתעקשת. "אני לא יודע.. אבל אני מפחד פחד מוות!!" אתה ממשיך לאחוז בסלעים הדוקרים בחוזקה. "תביט לי בעיניים! ממה אתה מפחד כל כך? אתה יודע טוב מאוד שגם אם תישאר ככה אתה תאבד דם עד שתמות, ובסבל" אתה מיישיר מבט אל תוך עינייה התכלת.. "תשחרר" הם אומרות לך בביטחון מלא "הכל יהיה בסדר" הבריכות העמוקות שלה מחייכות אלייך ולאט לאט נעלם לו הכאב ואיתו גם הפחד.. אתה עוצם עיניים.. "יהיה בסדררררררר!!!" אתה צורח במלא גרונך בזמן שאתה משחרר את אחיזתך ונישא ייחד עם הרוח המטורפת אל מעבר לצוק..
והנה אתה מוצא את עצמך מתיישב שוב, זקן ותשוש, אבל רגוע ועם תקווה, הלב שלך שפעם בפראות נרגע לאט לאט, ידייך פצועות ומדממות ואתה מחזיר אט אט את קצב הנשימות שלך לסדרן. אתה מתיישב היכן שפגשת לראשונה את הנחש, מזמן מזמן.. אבל הנחש נעלם.. זו רק היא היפה הזו שמתיישבת מולך בנחת, חיוך רחב על פנייה
"אמרתי לך שיהיה בסדר" היא לוחשת לך בתוכחה. "אבל זה לא פשוט להאמין, ואתה עשית את זה!! כל הכבוד!!" היא מסיימת בעידוד תוך כדי שהיא שולפת עלה תועה ממפלי הזהב שלראשה. "הנה, קח.." היא מושיטה לך באצבעותיה הענוגות את צנצנת ההגדרה המוכרת לך כל כך יחד עם האכזבות שחווית בכל פעם שהגעת לתחתית שלה. אתה לוקח אותה ומביט פנימה, אותו פתק אחרון מקומט ומקולל מונח בקרקעית. ואתה מרים את ראשך ושולח אליה מבט מלא באכזבה שלך. "אני יודעת" היא משיבה, ואתה מרגיש בעיניה את כל מפחי הנפש שאי-פעם עברת בגלל הפתק המזורגג המונח שם בתחתית, היא באמת יודעת. "תשלוף אותו, תסמוך עליי" היא מסכמת בהחלטיות.
ושוב פעם אותו ריטואל חוזר על עצמו, היד הרועדת שלך ניגשת להרים את הפתק, רק שהפעם היא חבולה ומדממת מן הסלעים, ומגויידת מרב שנים. אתה מחזיק בו והוא כמעט שנופל מרוב ההתרגשות. כל אותו הזמן בריכות התכלת הקסומות שלה מלוות את עינייך, מספרות שהפעם יהיה סוף טוב. אתה מקרב את הפתק אל פנייך, כי אחרי כל כך הרבה תלאות העיניים שלך כבר לא רואות כבעבר, לאט לאט אתה אוחז בקצותיו ופותח אותו, מתאמץ לראות..
צרחה שקטה בוקעת ממעמקי יישותך ובא לך למות בזה הרגע, הפתק שוב ריק, לא כתוב בו כלום. אותה אכזבה יישנה חוזרת ודופקת לך על הדלת אחרי כל כך הרבה תקוות, אתה כבר לא יכול לשאת את זה. רגש של בגידה מחלחל אל כל-כלך בזמן שאתה מישיר עיניים מלאות בעלבון אל עיניה הרגועות.
"נו מה?" היא שואלת. "ריק כמו תמיד" אתה יורק בחזרה והעלבון מתחיל לטפטף מתוך העיניים שלך בזרם גועש של דמעות. "מה זאת אומרת ריק?" היא זורה לך מלח על העיניים הדומעות ואתה מתפוצץ. "ריק!!! ריק!!! מה את לא מבינה?? הדף ריק!! אין בו כלום!! כלום.." הקול שלך מתרעד ואתה מתחיל להתייפח ללא שליטה.. זקן חלש שוטה ומובס אל מול איזה פרינססה בלונדינית שהתחשק לה להתעלל באיזה מסכן עוד קצת, וללעוג לסבל שלו על קצה הסוף..
היא לא מתרגשת, למרות שברור לך שהיא יודעת בדיוק מה אתה חושב עלייה עכשיו. "אני מצטערת, אני לא מכירה את המושג 'אין בו כלום' למה שלא תנסההה" היא מושכת את ה'ה' ומותחת את הרגע.. וממשיכה: "יש בו כלום!" היא מסיימת ומעבירה יד קלילה ברפרוף מול העיניים שלך. אתה מרגיש שמשהו בנקודת המבט הפנימית שלך עשה תפנית של 180 מעלות. אתה מביט שוב על הפתק הריק שמוללו ידייך כבר אלפי פעמים.. העיניים שלך נפערות, הנעורים חוזרים, ואושר רחוק ומוכר כל כך מאיר את פנייך. "קום!!" היא מצווה עלייך בבת-צחוק, ואתה, צעיר שוב וצוחק, מזנק באחת מן הקרקע
ושוב אתה תינוק, כל השנים, הזקנה, העייפות, הסבל, הבלבול, והאכזבות.. כולם נשרו יחד עם הזינוק. אתה לא זוכר כלום. נולדת מחדש. כל מה שאתה פשוט רוקד לך שם עם ההכל, במחול אנרגיות אינסופי. מביט ישירות אל תוך האמת הזוהרת של כל מה שמסביב ורואה שהכל בעצם אחד. ללא שמות, עירום, לא מתבושש, וחסר בושה…
וחיים שלמים עברו, שנים על גבי שנים, אבל אם רק היית מביט בשעון תוך כדי מחול היית מופתע לגלות שרק שנייה אחת ויחידה עברה לה. והיא מרצדת.. ורק את העיניים שלה אתה עוד זוכר במעורפל ובערגה, מלא בהכרת הטוב אל בריכות התכלת האלו, היא לא גילתה לך מי היא, אבל מה שהיא מהדהד מתוכך בבהירות:
'אמונה!'
