אז אם תשאלו אותי מה זה להיות פתית אחד של שלג, כמו קוביית סוכר, בלב ליל- סופה. אספר לכם ש..
זה לצאת למסע מאיפשהו בשמיים אל איפשהו בארץ. או שאוליי הפוך, מה זה בעצם משנה, ולהתייחס אל כל רגע כאל ההזיה הכי מציאותית שקיימת ברגע עצמו. כי אתה מבין שהכל בין כה וכה הזייה. וה'מציאות' היא בעצם ההשתקפות החוזרת אליך מתוך אחת מאינסוף ההזיות שקיימות ב'הכלאפשרי', שדרכה 'בחרת' להסתכל.
זה לשבת מחובק עם המוות על כוס קפה וסיגריה כשממולכם השלג שוקע יחד עם השמש אל רחובותיה של שכונת הר נוף רק כדי שהוא יספר לך שאתה בעצם כבר יודע אבל חשוב מאוד מאוד שתזכור, שהוא תמיד ממתין לך שם בסוף בסבלנות אין קץ.. רק כדי לפתוח לך את הדלת אל הלידה.
זה לפרוט תו אחד פרום ולשמוע בו את כל הצלילים והמנגינות כולם שידע וידע העולם הזה מאז ולעולם.
זה שכולנו בין כה וכה הזויים ומשוגעים. והדבר היחיד שמבדיל את אלו שבאברבאנל זאת המודעות, או חוסר המודעות, לא סגור על זה...
זה לנגן שיר שלך ולהיות גם הקול המתרעד, גם הידיים הפורטות, גם הגיטרה, גם המיתרים הנעים, גם הצליל המשתלח, גם המילים הנוגעות, גם הכוונה העולה, וגם הקהל השומע.
זה ללכת עד הסוף של הסוף רק כדי להביט ולהיווכח שכל מה שהוא היה בעצם זה התחלה.
זה להביט במשך נצח על שני אצבעות שחובקות יחד סיגריה מעלה עשן מסתלסל רק כדי להבין שהם בעצם שלך, אבל הם ממש לא אתה.
זה להביט על פנים של מישהו זר שיכול להיות שראית פעם במקרה, מביטות עליך חזרה מתוך המראה.
זה לדפוק ל'כלום' בשעה מאוחרת על הדלת, לא לשמוע מענה ולהיכנס בכל זאת, להוריד בגדים בחדר השינה, להדליק את האש באח, ולהתכרבל בטבעיות ובנחת במיטה של 'ריקות', לפהק, למצוא תנוחה טובה, לעצום עיניים, ולהירדם אל תוך עיניים פקוחות לרווחה המתבוננות בה-כ-ל!!
זה להתבונן נכון על עלה אחד, לכאורה זניח, מתוך אלפים התלויים על עץ שלם שתלוי בתוך יער שלם שתלוי בתוך עיר גדולה שתלויה בתוך מדינה שלמה שתלויה בתוך יבשת שלמה התלויה בתוך כדור שלם התלוי במערכת כוכבים שלמה התלויה בתוך גלקסיה שלמה התלויה בתוך… ולראות בו את הסרט הזה שמתחיל ונגמר ומתחיל ונגמר ומתחיל.. אל תוך עצמו בעצמו.
זה להיות בתוך ההבנה שכדי שתוכל לראות את הנוף הכי מרהיב שקיים אתה רק צריך להזיז את הראש טיפה ימינה במקום להסתכל על הקיר ולכעוס ללא תועלת על כך שהחלון שממנו נשקף הכל לא ממוקם בדיוק אל-מול מרכז התחת שלך.
זה לסבן בהיסח הדעת גוש בשר מוזר שטוען בלחישה מפעם לפעם שאתם מכירים ושיש ביניכם איזשהו קשר ושהוא זוכר בערגה שפעם פעם, באיזה זמן אחר, היית מכור אליו ועבד נרצע של הרצונות שלו.
זו ההבנה שהכל כולל הכל פה זה בעצם הוא… כן כן, לא אתה. הוא!!
זה להכיל את כל הניגודים ולנגד את כל היכולים באותו הרגע בדיוק אל תוך ניצנוץ אחד!!
זה להיות בהכרה שאין פה שום דבר לעשות, רק להיות! ו'ש-ככככל מהההה שעשיתתת!!!' אי-פעם בכל ימי חייך, זה בעצם לא היית!!
זה להכיר שלמהות של 'להתבונן אל תוך עצמך' אין בעצם 'תוך' וגם אין 'עצמך'. וכל מה שנשאר זה ה-'אל' שבסך הכל מבקש ממך 'להתבונן'… וזהו!!
זה להתפנק במקלחת של מים רותחים ומעלי אדים ממש רגע אחרי שכמעט קפאת אל תוך הסופה האלוהית שבחוץ רק כדי לגלות שלקצה ה'סבל' של הקור ולשפיץ ה'עונג' של החום יש את אותו הטעם בדיוק.
זה כשאתה 'חושב' 'מדבר' ו'עושה' בלי 'ל' ההפרדה שנדחפת תמיד בהתחלה.
זה לחתוך בתוכנת עריכה את הפריים הראשון של הסרט של החיים שלך ולעשות עליו מרתון בלופים בסינמה סיטי וי-איי-פיי תוך כדי שאתה מנשנש פופקורן וקולה. ולהבין לרגע בין כל הלעיסות שהפריים הראשון הזה הוא בעצם הסרט היחיד של החיים!! בלי ה'שלך'. ועוד באיכות HD.
זה האשליה שהדבר המפחיד ביותר שקיים זה האשליה שהדבר המפחיד ביותר שקיים זה האשליה שהדבר המפחיד ביותר שקיים זה האשליה שהדבר המפחיד ביותר שקיים זה האשליה…
אז רד כבר מתוך הקרוסלה הזאת, היא רק אשליה, הסחרחורת והרצון להקיא דווקא דיי אמיתיים, אבל הם יעברו אם רק תתחיל פשוט להיות.
זו הראיה שגם ההרגשה הכי נוראית ומחורבנת בעולם היא בסופו של דבר ההוכחה לכך שיש לך את היכולת להרגיש- ואיזה אושר זה בעצם!!
זה שגם החושך הנורא ביותר שקיים הוא בעצם רק ראי לאור, כדי שלא נסתנוור. ממש כמו משקפי שמש באמצע אוגוסט. ככה שאם תהיה 'מוכן' להוריד לרגע את העדשות הכהות תגלה שהוא בעצם… אור!!
זה שזמן ומרחב הם ה'מסגרת' הכי גמישה ונוזלית שיש... אז מה זו בעצם המילה הזו?!? ..'מסגרת'
זה שההבנה היחידה שאתה צריך בעצם להבין היא שאתה לא מבין בעצם כלום!! אבל בפשטות, בלי ה'בעצם' ובלי ה'כלום'.
זה שהשאלה: 'מי אני?' היא בעצם מי שאני. ושהתשובה לשאלה היא בעצם השאלה לתשובה. ושהתשובה הסופית היא בעצם שאין 'תשובה', יש 'קיימות'.
זו ההכרה שברגע שתפסיק לרגע להסתובב סביב עצמך. אתה תתחיל מיד להסתובב עם עצמך!! ותגיד לי אתה? זה לא נוח יותר?
זה שההתעסקות בלמצוא את המנוחה האולטימטיבית היא בעצם העבודה הכי מתישה שיש. ושלעבוד נכון אל עבר ייעודך היא בעצם המנוחה האולטימטיבית. אז במקום להשקיע כל כך הרבה עבודה במנוחה פשוט תבחר 'לעבוד בנחת'.
זו התובנה שאפאחד בעולם הזה לא יכול לגרום לך משהו לפני שאתה קודם כל גרמת אותו לעצמך!! נקודה! גם ב'טוב' וגם ב'רע'. אז בוא בבקשה ותצביע לי שוב על שורת האשמים..
זו ההכרה שאנחנו מבזבזים שנים בלנסות להיות מה שאנחנו לא במקום להיות מה שאנחנו כן!!
זה שמהות האמונה היא הידיעה שבדיוק ברגע שבו תפסיק כבר להחזיק כל כך חזק תגלה מיד שאין בכלל לאן ליפול!! ושעצם המאמץ המתיש להחזיק הוא הוא הנפילה!! אז למה לעזאזל אתה לא משחרר?!?!
זה ללטף בעדינות את השלג ולהיווכח שאלו לא רק הכפפות שמפרידות בינך לבינו.
זה להפסיק 'לרצות' שהכל יהיה פה אך ורק בשבילי, ולהתחיל לראות שהכל פה אך ורק בשבילי
זה שמנקודת מבטו של הירח גם כשנפלת ואתה שוכב פשוט איברים ומותש על הארץ, אתה עדיין עומד, ואפילו מאפשר לו להאיר בך הרבה יותר חלקים ממה שאתה.
זה לגלות לפתע שכבר מזמן עברת את גבול החוויה המוכרת לך כ'לקפוא מקור' ולמרות כך עדיין לא קפאת מקור.
זה שהדרך זה העיקר, ולא היעד. ושבסופו של דבר אין אנו הולכים לשום מקום, זה המקום שהולך אלינו, אז אנחנו כבר שם בעצם, רק עיוורים מלראות.
זה שאמת יש רק אחת, והיא בוערת ומחזיקה לאינסוף תוך ניגון הדממה. ואילו שקרים יש אינסוף, והם נרקבים ולא מחזיקים רגע והצליל היחיד שהם צווחים הוא ה'רעש' של גסיסה איטית.
זו הראיה שבקצה הקודקוד של ראשה המפואר של החכמה יש כתר זהב של פשטות ובמרכזו בוהק לו יהלום הענווה שבתוכו משתקפת זו הראיה שבקצה הקודקוד של ראשה המפואר של החכמה יש כתר זהב של פשטות ובמרכזו בוהק לו יהלום הענווה שבתוכו משתקפת זו הראיה…
זו ההבנה, שההבנה שאתה, עם כל מה שאתה כן וכל מה שאתה לא, לא נמצא במרכז היקום/ קיום. היא בעצם ההבנה ששמה אותך במרכז הקיום/יקום… וגם בקצוות, ובו עצמו!! וכדי להיות מאוזן במרכז ההוא אתה בעצמך משיל מעליך את שני השקים הכבדים הנחים משני צדדיך והמלאים בכלום, של מי שאתה כן ומי שאתה לא.
זה להיות בחלקיק שניה שבו הכל פה בעצם התחיל. ולנוח...
זו ההכרה שהכל פה בעצם זה הזייה אחת מטורפת. אז למה שלא נתחיל להזות 'הפי-אנד'.. והתחלה.. ואמצע..?
זה כשאתה מסתכל לרגע על המרחק מקרוב אתה מגלה שהוא היה בעצם מול העיניים שלך כל הזמן. ושכל מה שמבחוץ נולד ומשתקף מן הבפנים.
זה שאם נהיה כנים לרגע נוכל לראות שעצם קיומו של המושג שקר הוא תשובה למציאותו של הפחד. ושהשקר הגדול ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שיש לנו אמת.. 'לנו'.. אם היא שלנו ואנו יצורים מוגבלים אז מראש גם ה'אמת' שלנו מוגבלת, ואמת לא יכולה לעולם להיות מוגבלת היא א-מ-ת מראשית האלפביית אל המרכז וחזרה לסוף, חובקת אינסופ. ובנוסף, אם ה'אמת שלנו' אז היא משוחדת.. 'לנו'. ככה שבעצם 'האמת שלנו' היא שקר גמור שבה לכסות על הפחד הכי בסיסי שמקנן בנו. והוא: אינאני!! "ומה אם אני בעצם לא אני אז מי אני בעצם?" והשאלה היא בעצם התשובה שהיא בעצם… האמת!!!
זה שהדבר היחיד שעובר עלינו הוא הזמן! בכל השאר יש לנו זכות בחירה מלאה. ואפילו עם הזמן נוכל לשחק אם נרצה ונדע, אך עדיין במסגרת גבולות הזמן שלו.
זה שכמות האומץ שנצטרך לגייס על מנת שנוכל להעיז להתמודד עם מכשול שווה לכמות הפחד שהפחדנו בו את עצמנו לגבי אותו מכשול… מקסימום עוד טיפטיפה יותר… כדי שנגדל.
זה שכל מה שנכתב פה בטח כבר נכתב ועוד יכתב. ושכל מה שנגלה מתגלה ויתגלה היה כבר קיים עוד בנקודת ההתחלה, כל שצריך זה רק להתבונן בכדי לראות. ושאין חדש תחת השמש, זו רק ההתחדשות שלך עם השמש שבוחרת לזרוח כל יום מחדש
אז אם תשאלו אותי מה זה להיות פתית אחד של שלג, כמו קוביית סוכר, העושה את דרכו הנינוחה והמוכנה לו כבר בנחשולי אור שמסמנת לו הלבנה ממעל. אתאר לכם אותו נע ברוגע וללא השוואות. הוא היחיד שהתקיים, קיים, ויתקיים בו זמנית למרות שישנם עוד מיליונים הסובבים אותו. אבל לאף אחד מהם, הוא יודע, אין את הצורה הגאומטרית הייעודית והייחודית רק לו. הוא מתבדר אל המקום ההוא ששמור אך ורק בשבילו מאז ומעולם על שפת המדרכה של העיר ירושלים, טבורו של עולם, בלילה הזה, ברגע הזה... הוא מונח לו שם יחיד ונבדל עם עטרת בוהק, זוהר וקורץ, לקמצוץ שניה.. הוא נח ומודע... ומיד מתמוסס לו שוב אל משטח האינסוף וחוזר חלילה…
