זה לשבת בנחת אל מול מרבד השלג האינסופי ולערוך שורה ארוכה ארוכה של שולחנות מחופים מפה זוהרת של כפור ועל כל אחד מהם זוג נרות וכוס אחת של יין לבן מחומם ומעלה אדים. ולהזמין לנשף של 'ספידייטים' את כל הניגודים שקיימים בתוכך ולא מוכנים בשום פנים ואופן להיפגש: השקר והאמת, השנאה והאהבה, הטוב והרע, המכוער והיפה, האמת הפנימית והאמת החיצונית, השכל והאמונה… ועוד ועוד ועוד… והם זורמים אל המשתה בהמוניהם.. הברות של חוסר רצון ותרעומת נשמעים מפעם לפעם, אבל אין להם ברירה, מכיוון שזימנת אותם. כולם נראים אותו דבר וכולם דומים לך, מלבד מסכה של בד מצהיב ומתקלף הדבוקה על פניהם ומביעה את שם-התואר של כל אחד ואחד מהם.
הם מתיישבים בנרגנות זוגות זוגות ומתחילים לצעוק אחד אל עבר השני את המסיכה שלהם. כשהם מתחילים להיות צמאים הם רבים ביניהם מי ילגום ראשון מן היין. מהומה שלמה מתרחשת. אתה מתבונן בה לרגע אבוד עצות. מפה לשם פתית שלג שיורד בתזמון מושלם אל זווית העין שלך, לוחש לך שכל מה שאתה צריך לעשות זה להקיש באצבע צרדה. אתה מקיש ומשום מקום מופיעות קשיות של קרח בכל אחת מהכוסות. לכל כוס קשית אחת המתפצלת בסופה לשתי פיות.
כל הניגודים מתנחמים ומתחילים ללגום מן הנוזל החמים באותו הרגע. היין החריף והשלג ממיסים לאט לאט את המסיכות והם מבינים פתאום שעצם הקיום שלהם תלוי האחד בשני. הם ממשיכים לשוחח, הפעם ברוגע, על 'אמת' שהיא הרבה יותר גבוהה מהאמת של כל אחד מהם בנפרד. הם קמים ומתחלפים בין כל השולחנות בסדר מופתי ושקט, הם כל כך דומים עכשיו, כולם, רק כמה קליפות של מסיכה עוד מדממות על פניהם, ברגע שכל אחד מהם סיים לפגוש את כל השאר השמש מתחילה לעלות מתוך נקודה במרחב וכולם חוזרים חרש חרש להתיישב, כל אחד אל מול הזוג המקורי שלו.
היא עולה לה בפיהוק ענייני וניגשת ללחוש לכולם סוד באוזן. כשהיא מסיימת כל המסכות נמסות לגמרי ועיני כולם נפקחות בהבנה, כל זוג מחזיק ידיים ומביט אחד לשני עמוק עמוק אל תוך העיניים. הלהבות של כל זוג נרות מתאחדים לכדי עיגול בזמן ששפתיי כל הזוגות נצמדים לנשיקה ארוכה והם מתמזגים אל תוך עיגול האש שמצטמצם לו לכדיי גולה קטנה של אור דחוס. ואז בדיוק כאשר השמש מסיימת להרעיד את המיתר המסיים של שירת הבוקר שלה, שורת הכדורים הארוכה מתעקלת לה לכדי מעגל סימטרי המקיף ברעד של אנרגיה שבירה את כל מה שקיים.
השמש מביטה בך בחיוך מחמם וקורצת לך קריצה מזמינה בעינה האחת וכל כדורי האור נמשכים כאחד אל תוך המרכז שיצרו ומתנפצים לכדי כדור של שמש קטנה המרצדת במרכז. השמש הגדולה מקמצת את שפתייה החושניות לכדי נשיפה המרעידה את כדור האש בעדינות לכיוונך, ככל שהוא הולך ומתקרב אלייך הוא קטן ומתכווץ אל תוך עצמו עד שהוא הופך לכדי גולת אור פועמת התרעדת אל מול הלב שלך. לאט לאט אתה והיא מתחילים לנשום באותו הקצב, קצב הפעימות שלה ושל הלב שלך הולך ומסתנכרן.. טום טוטום טום טוטום
הבזק אור והיא נבלעת בתוכך, או אתה בתוכה, אתה לא ממש יודע כי הדבר הבא שאתה חווה זה את שניכם כאחד בשיוט בוקר מטורף על כנפיה של השמש..
או שאוליי כל זה היה בעצם אגדת-עם ישנה שקרצה לי קרן השמש הראשונה שניגשה ללטף את השלג הפרוס למרגלותיי..
