בלוק צהוב

בלוק צהוב / צביה גולן

ילד שלי, כתוב שם על הפתק שאני מוצא על השולחן. כשותף מלא לנעשה במוחי, היה נא שותף גם לנעשה בלבי. ככה כתוב שם, על פתק קטן, בכתב יד עגול ומסודר, והפתק מוצמד לבלוק צהוב גדול. אני מחזיק ביד נרגשת את הבלוק ופותח אותו, והשורות מהפנטות לי את המבט. אימא כותבת שירים בחרוזים, שירי אהבה, שירי נתינה.

מי יתנני נותן שלא על מנת לקבל

ואהיה אז יודע תשובות ומעט מאוד שואל

מי יתנני חס על הבריות, מרחם וחומל

הלוואי ואראה החיוך הצוהל

ככה כתוב שם, בין הדפים הצהובים, וגם שיר שכתבה לאבא:

תן לי רק רמז, שאדע להגיע אל לבך

תן לי סימן, שאלמד לדעת אותך...

ואני קורא, והעיניים שלי מתמלאות דמעות. כמה רגש יש בה, באישה אחת קטנה, ואיך היא משתפת אותי במה שהיא מרגישה. ואני ממשיך לדפדף בין הדפים הצהובים, והשירים הופכים להיות יותר ויותר נוגים, והנה שיר שמדבר על החיים, ואיכשהו אין בו כבר חרוזים, ואני נזכר איך היא אמרה לי פעם שכאב לא מתנגן לו, רק לאושר יש את הדרך המופלאה הזו להיות כמו תווים. ועכשיו, כשהחיים נגמרים, הולכים ואוזלים, אדע שלא אראה את בני הגדל, את ילדי הקט, שיהפוך ויהיה לגבר.

אני מרפרף אל סוף הבלוק, ומוצא הגיגים על באר שהיו בה מים זכים, אבל כבר מאוחר, הגיע המחר, וכלום לא נשאר.

אני בן שבע, לא יותר, ואימא מציעה שניסע לחופשה משפחתית. היום אני יודע שלא היה להם גרוש, אבל אז שמעתי אותה אומרת לאבא כמה טוב זה יעשה לנו כמשפחה. וככה אנחנו אורזים תיק, ואימא שמה בתוכו גם בגדי ים, ואנחנו הולכים ברגל עד לאוטובוס שייקח אותנו מחיפה לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם עולים על אוטובוס נוסף שנוסע במשך שעות ארוכות עד אילת, ומגיעים אל העיר הדרומית, כשכבר מאוחר בלילה. בבוקר אימא מעירה אותי עם חיוך ענקי ופותחת את החלון ואני רואה את הים הכחול המופלא, הרבה יותר כחול מהים שיש לנו בעיר שבה אנחנו גרים. אימא נותנת לי את בגד הים, ואני די נבהל, אני לא יודע לשחות, איך אני אכנס אל תוך כל הכחול הזה, ואימא מחייכת ומרגיעה, ובחוף הים היא מוציאה מהתיק גלגל ענק, ומכניסה את הפייה הקטנה אל הפה, וממלאת אותו באוויר. כמה הרבה אוויר היא מצליחה לאגור שם, אפילו אז, כשהריאות שלה היו בריאות, זה הפליא אותי. והגלגל מתנפח, ולאט מבצבצים ממנו ציורים משגעים של דולפינים ודגים וסירה עם מפרש. אתה רואה, ילד שלי, היא אומרת וסוגרת שלי.

גם היום, כשאני כבר איש, אני עדיין זוכר את תחושת המוּגנוּת, ועדיין רוצה לקרוא לה בקול ולהגיד לה, הי, שכחת להגן עליי, הבטחת שזה יהיה לתמיד, לא?

אחר כך גדלתי קצת, והיא הפכה להיות האוזן שלי, החברה הכי אמתית שהייתה לי אי פעם. מקשיבה לכל השטויות שלי עם החברים, שותפה לסודות הראשונים שלי על אהבה, בוכה וצוחקת אִתי בכל ערב, מלמדת אותי לאהוב אנשים, להאמין בטוב. אומרת לי לא לשפוט בני אדם, אתה אף פעם לא יודע מה הם עברו בחיים, אל תדון אותם בחומרה, ואף פעם אל תצטער על דברים שלא אמרת, כי על דברים שיצאו מן הפה כבר לא תהיה לך שליטה. ובכלל, תהיה נוח לבריות, ואל תשכח לחייך אל העולם ילד שלי, החיוך יעשה לך רק טוב. אני נזכר בכל המילים הטובות האלה שלה ומתרפק עליהן, אבל בתוך הלב שלי היום אני יודע, שזו רק שאלה של מתי, ולא שאלה של אם, רק מתי זה יתפוס אותך ויחסל לך את שארית החשק לחיות. היום אני מבין שכשאתה חי את האובדן בגיל כל כך צעיר, אתה אף פעם לא גדל להיות איש שלם. תמיד חסר לך משהו אי  שם, ואתה רק מנסה לשחק אותה שהכול בסדר.

ואז אני תופס פתאום שאולי ככה במקרה, ממש בלי להתכוון, דבק בי משהו מכישרון הכתיבה שלה, כי באמצע הלילה אני מתעורר, בחוץ סופת ברקים וגשם, קר לי, ואני לא מסוגל לקום, אבל  מרגיש עקצוצים בקצות האצבעות. אני מחפש דף על יד המיטה ולא מוצא, אבל אני חייב, פשוט חייב לכתוב את מה שעבר לי בראש, כדי שלא אשכח. בסוף אני מוצא במגירה קופסה מעוכה של אקמול ועיפרון חצי שבור, אבל אני מצליח לשרבט את השורה שעברה לי בראש. אולי אני אעשה מזה שיר לזכרה. ואני כותב ביד רועדת, היית הנשמה המיוחדת שלי, לא דמיון, לא תעתוע, עכשיו כשאת לא כאן, נותר רק געגוע.