מאז שהלכת

מאז שהלכת / צביה גולן

מכל הזיכרונות שנשארו לי מאימא שלי, דווקא זה נחרת הכי חזק, ובאמת שאין לי מושג למה דווקא זה, למה לא אלפי רגעים מאושרים אחרים. אבל הרגע הזה שהיא מעריכה אותי כשאני מביא הביתה תעודה שבה כמעט כל הציונים הם "כמעט טוב", ההערכה הזו שלה על כל מה שאני עושה, זה משהו שחסר לי בחיים עד היום.

ובכל זאת, היו עוד המון רגעים מאושרים, סוף סוף מספיקים חיים כמעט שלמים עד גיל 16, לא? אף פעם לא הייתי טוב בחשבון, אבל 16 שנים זה משהו כמו 192 חודשים, בערך 5,760 ימים, ומספר השעות זה כבר מספר שלא בטוח שאני יכול לקרוא או להגיד. אז זהו. 16 שנים של זכייה במפעל הפיס. אני בטוח שיש הרבה כאלה שהיו סוגרים על זכייה כזו מעכשיו, אבל כשזה נגמר, זה הרבה יותר כואב ממה שאפשר בכלל להסביר, ועוד שזה נגמר בגיל כל כך צעיר, מה שמשאיר אותך עם מיליון שאלות של למה, למה דווקא האישה הנהדרת הזו הלכה כל כך מהר, ובעיקר שאלות כמו מה היא הייתה יכולה עוד להספיק אם הייתה נשארת בסביבה עוד כמה שנים.

 יש אנשים שבלכתם משאירים אותך כל כך אומלל, והמוות שלהם ממשיך לבעוט ולצרוח את קיומו בחיים שלך עוד המון שנים, אולי בעצם לתמיד.

אז המוות שלה בועט, ועוד איך הוא בועט, ולעיתים אני שוכב ער לילות שלמים, עד היום, ומשחזר בראש תמונות שלה, איך היא נראתה כשעוד הייתה בריאה, ופחד משתק אוחז בי כשאני לא מצליח לזכור, ואני קם אל האלבום, ושוב מעלעל בו, מחפש אישורים למה שאני זוכר, כמה שהיא הייתה יפה, וחוזר למיטה מפויס עם עצמי, אבל אז מנסה להיזכר בדברים שהיא אמרה, כל כך הרבה היא אמרה לי בשש עשרה שנים, אולי ידעה שזה עומד להיגמר טרם זמנו, וניסתה לדחוס כמה שיותר מילים בשנים המעטות האלה, וכך אני שוכב ער במיטה ונזכר איך דברה על קרן שמש ביום סגריר, ואיך אותה קרן שמש יקרה פי עשרת מונים מאותה קרן בדיוק, הזורחת בקיץ. אתה מבין, ילד שלי, אסור לאדם תמיד לחמוד את מה שאין לו ולזלזל במה שיש לו, ואני נבהל איך מכל הדברים החכמים שאמרה, דווקא זה נחרת כל כך חזק, דווקא זה שאותו אני לא מקיים, ואז, בשביל שאוכל להמשיך לנשום ולסבול את עצמי, אני מאמץ את המוח עוד, והנה באים להם הזיכרונות בשטף, פתאום מבול שלם של דברים, איך היא אמרה בהומור שהיא מעדיפה לצחוק עכשיו ולא להמתין עד שתהיה זה שצוחק אחרון, כי אולי עד אז כבר יעבור לה החשק לצחוק, כמו הנבואה שמגשימה את עצמה, באמת עבר לכולנו החשק לצחוק, ואני מנער את התאים האפורים במוח בשביל להיזכר דווקא בדברים מצחיקים  שאמרה, ואני נזכר מיד איך ספרה לי על פתגם באנגלית הטוען שמוחות גדולים חושבים דומה, אני, היא אמרה, הייתי מורידה את המילה האחרונה מהמשפט ההוא, ואני צוחק בקול כשאני נזכר איך לא הבנתי את כוונתה, וכמה חכמה והומור טמונים בהורדת המילה 'דומה' מהמשפט ההוא. אני זוכר גם איך היא אמרה לי פעם שאם מישהו ישלח אותי לכל הרוחות, זו תהיה פקודה בלתי חוקית בעליל, כיוון שאי אפשר ללכת בו זמנית לכל הרוחות, אלא רק לרוח אחת בלבד, ולכן לא אצטרך לבצע את הצו ההוא, וככה, כשאני מחייך סוף סוף, ומנסה לעצום עיניים ולהירדם חזרה, קופץ לו משפט נוסף לראש שלי, ושוב אני ער מבלי יכולת להירגע, כשאני נזכר איך אמרה לי פעם שלשני הרגעים הגדולים בחייו של אדם, אין הוא שותף לתגובת הסביבה, כי האדם אינו שמח בלידתו, אך גם אינו בוכה במיתתו.

 נכון, אימא, אבל אני זה שבוכה את מותך, עד היום.

היום, במחשבה לאחור, אני יכול רק לדפוק לעצמי את הראש בקיר על זה שהאמנתי שהיא תבריא. הפסיכולוגית שלי אומרת שלאדם יש מנגנונים כאלה, שהוא שולף אותם ברגע שהוא חייב, כלומר – להאמין שהיא תבריא זה היה סוג של פטנט כזה בשביל לשרוד את התקופה ההיא. אם לא הייתי ממהר כל כך לשלוף את המנגנון הטיפשי הזה, אולי הייתי יכול לצרוח להם באוזן, לרופאים הדפוקים שלה, שהיא לא תבריא אם הם לא יזיזו את התחת מהמקום וילמדו לטפל במחלה הארורה הזו. הייתי מטיח בהם בכוח שאלות, כמו בשביל מה למדתם שבע שנים אם אתם לא מצליחים לרפא אישה צעירה? אבל הייתי נער מטומטם, שרוצה להאמין שהעולם הזה טוב, שאין בו צרות, ושהאושר מונח לו ככה בחבילות, צריך רק לקחת.

פעם, כשדיברתי על זה עם הפסיכולוגית, היא אמרה  שאין קיצורי דרך, ושאני חייב להבין את זה. לא עזר לי שאמרתי לה שאני זקוק כרגע לאקמול פשוט, כדי להעביר את הכאב, ושהזמן לכימותרפיה שהיא רוצה לעשות עוד יגיע. היא ענתה לי על זה שלא פלא שאני מדבר במונחים כאלה, אבל הסבירה שוב שאני טועה.

אחר כך היא אמרה שהגישה שלי לחיים היא גישה של טעות אחת גדולה, ושכל ההתנהגות שלי היום לא תפצה אותי על מה שחסר לי מגיל שש עשרה. ואז היא שאלה פתאום אם אני זקוק לטיפול. ברור שאני זקוק לטיפול, עניתי לה, והיא הקשתה, הרי באת בשביל לטפל במערכת היחסים הקשה שלך עם הבן שלך, איך זה שכל השנים האלה לא טיפלת בכאב האמתי של החיים שלך? כשהיא שואלת אותי את השאלה הזו, משהו זז לה בפנים, איזה שריר קטן, העפעף שלה רוקד, ואני מתמלא חיבה אל האישה הזו שיושבת מולי, משחקת אותה שהכול אצלה מושלם, ובשביל להסביר ולענות על השאלה שלה, אני אומר לה שזה לא שבעבר לא רציתי לטפל בזה, ניסיתי הרבה פעמים, אבל כלום לא עבד. דיקור סיני, שיאצו יפני, קשקוש אמריקאי, שחייה בבריכות תרמיות. הכאב הלך ותפח לממדים שלא ידעתי שקיימים בכלל.

אז עכשיו אני מנסה גם את טיפול בשיחות האלה, ובמקביל מנסה לפתור עוד כמה בעיות, אבל

אני פה כבר כמה חודשים, ולא קורה כלום. הכאב מהעבר חד כמו תמיד, וגם בקטע שלי מול הבן שלי חל רק פיחות מיום ליום.

אני חושב שזה די מוזר, הקטע הזה, אני אומר לה, כי אהבתי אותה מכל הלב. איך זה, שדווקא אני, שידעתי מה זה אימא ובן, לא מצליח - לרגע קטן אפילו - להיות אבא כמו שצריך.