שלום לכולם. אני רון ואני אוכלת סרטים.
-אנחנו אוהבים אותך רון.
בואי יקירה וספרי לנו כמה זמן את כבר מכורה .
-הזיכרון המוקדם ביותר שלי הוא מגיל שלוש בערך....
כן, המשיכי בבקשה.
- הייתי בחצר של הבניין עם הילדה של השכנים והיא שיחקה איתי, ואז באה ילדה אחרת. והן... הן הסתכלו עלי ולחשו סודות אחת לשניה! היה לאחת מהן שיער כזה ארוך ויפה, ושפתיים מבריקות, ותיק עם ברבי-נסיכה כמו שאמא לא הסכימה לקנות לי כי "כסף לא גדל על העצים". היא שאלה אם היתי רוצה שהיא תתן לי את התיק שלה. לא במתנה, רק עד מחר בגן.
באותו הרגע הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל זה. והיא, היא לא ביקשה כלום בתמורה. היא נתנה לי את התיק עם הברבי הכי יפה שראיתי וחזרתי מאושרת הביתה.
החבאתי את התיק בארון שלי בחדר, לא רציתי שאמא תהרוס לי את הכיף עם השאלות שלה, מאיפה התיק ומי נתנה לי אותו. היא אף פעם לא אהבה את החברות שלי ותמיד אמרה שהן לא מחונכות.
באותו היום שיחקתי לי בחדר עם קלטות וידאו ישנות, אתם יודעים, הוצאתי את הסליל השחור הארוך והיפה שלהן, שחור ומבריק, וגילגלתי אותו חזרה. אמא נכנסה לחדר שלי עם יד על המותן, בפוזה עצבנית, ושאלה איפה התיק.
"איזה תיק, אמא?" שאלתי אותה,
אבל היא תפסה לי את היד חזק וצעקה שאני גנבת ולא ככה היא חינכה אותי.
הוצאתי את תיק הברבי-נסיכה קסומה-יפהפיה שהיה שלי לכמה שעות ונתתי לה. היא צעקה עוד כמה מילים שלא יכולתי לשמוע כי כיסיתי את האוזניים עם הידיים, ויצאה. היא סגרה לי את הדלת בחדר.
ילדה קטנה בעונש שלא באשמתה. החדר נראה קטן ומאיים. ארון פרוץ בלי תיק שהיה לו גם ריח מתוק כזה... וסלילים מגולגלים על הרצפה.
מה עוד יכולתי לעשות?
אז אכלתי אותם.
זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי באכילת סרטים.
לא הייתי מרשה לעצמי לאכול הרבה. רק ביס- שניים פעם בארועים מיוחדים. בגיל שתיים עשרה אני כבר זוכרת את עצמי מחביאה קלטות וידאו בחדר ומחכה כל יום לחזור מבית הספר, לשטוף את הדמעות עם סרט טוב. אהבתי את הסרטים הרומנטיים במיוחד. היום אין לי סבלנות אליהם, הם תמיד נדבקים לשיניים.
הממ... לא יודעת מה עוד לספר.
-רון חמודה, אני רואה שהעיניים שלך נפוחות והאף אדום. את אכלת סרט לפני שבאת לפה?
כן, כן... אני דיי פחדתי מהפגישה הזו. היתי חייבת לאכול סרט כדי להרגע קצת.
-הבנתי. אנא, המשיכי לספר, אנחנו מקשיבים וכולנו פה בשבילך. תאמרי לנו, מה הביא אותך אלינו דווקא היום?
אה. אושפזתי בבית החולים ממנת יתר של סרטים. חגגנו שנה ביחד וכל הזמן חשבתי לעצמי שזהו, שנה זה המון זמן ואין שום סיכוי לשנתיים! ואז חשבתי, שלא, הכל בסדר. אבל בעיניים ראיתי שזה לא נכון. ובכרטיס שקיבלתי היה כתוב "באהבה" ולא "בהמון אהבה" ולא "לנצח" אז נלחצתי. שאלתי, למה, למה רק "באהבה" אבל לא קיבלתי תשובה. ואז טלפנתי אבל "המנוי אינו זמין כעת" וחשבתי זהו, נגמר, אפילו לשיחות שלי כבר לא עונים. אז הלכתי לבלוקבסטר לחלק ההארדקור, סרטי הדרמה הזרים, ואחרי הסרט השביעי אמא שלי מצאה אותי על הרצפה הרטובה מדמעות ממלמלת בספרדית.
השחרור שלי מבית החולים הותנה בהצטרפות לקבוצת תמיכה. אבל לפי דעתי זה בולשיט אחד גדול. סרטים זה יופי של דבר ובין אם אתם חושבים ככה ובין אם לא, הם כבר חלק ממני, שוחים לי בתוך הדם.
-רון, את לא רואה איזה נזק הסרטים עשו לך? את אושפזת בבית חולים! את לא פוחדת שבפעם הבאה זה יגמר אחרת?
לא, לא.
הפחד היחידי שלי הוא שסרטי הדי וי די ישתלטו על העולם.
נורא קשה ללעוס אותם.
כל הזכויות שמורות.
