אלי,
45, מעשן בשרשרת
מירי, 29, רסטות ארוכות
גג בנין עזריאלי. מירי יושבת על שפת הגג
ובוהה מטה. קול צופרים מרוחק. אלי יוצא מדלת החירום וניגש אליה מהצד לאיטו.
אלי: היי. קצת קר פה, את לא חושבת?
מירי מעיפה לעברו מבט ולא עונה.
אלי מתקרב אליה באיטיות.
אלי: יש לך סנטימנטים למקומות גבוהים או
שרק נדמה לי שאת חושבת לקפוץ?
מירי (מבלי להביט בו): לך מפה.
אלי: לא יכול, ילדה. העבודה שלי פה.
מירי(מעיפה בו מבט): מה אתה, איזה
מאבטח? לך תאבטח ת'כניסה.
אלי (מגחך): אני? מאבטח? בחלום הלילה.
מירי: אז עזוב אותי בשקט.
אלי: לא יכול, ילדה. לא כשאת עם רגל אחת
פה ורגל שניה בעולם הבא.
מירי (בשקט): זו פאקינג זכותי.
אלי (נעצר במרחק מטר ממנה): מה אני אגיד
לך, צודקת. אז למה את לא קופצת?
מירי(מסיטה את שערה מעל מצחה): למה יש
פה איזה קוץ בתחת שמזיין לי ת'שכל.
אלי: אז קדימה, תקפצי. ככה תיפטרי ממני.
מירי (מתחילה לטלטל את רגליה): אתה
מפריע לי.
אלי: הגג הזה של כולם. לא ראיתי שלט
שאומר "למתאבדים בלבד".
מירי: סתום כבר.
אלי: אני מת לסיגריה (שולף חפיסת
סיגריות ומצית). תצטרפי אליי?
מירי (מביטה בסיגריה בסלידה): לא מכניסה
את הרעל הזה לריאות שלי.
אלי: את גם ככה מתכוונת למרוח את עצמך
על נתיבי איילון, אז למה לא?
מירי: יש לי עקרונות.
אלי(מצית את הסיגריה ומתיישב לצידה
במרחק זרוע): זה מוזר שלאדם שהולך למות יש עקרונות. את אידיאליסטית?
מירי: מה אתה פאקינג פסיכולוג? מה אתה
רוצה?
אלי: אני כמו סקר טלפוני. אני אשאל
שאלות עד שתעני לי או עד שתטרקי לי את הטלפון בפרצוף.
מירי: קפוץ לי.
אלי: נראה לי שזה התפקיד שלך, ילדה.
מירי (מושכת רסטה אחת בעצבנות): תרחיק
ת'מכונת סרטן שלך ממני.
אלי(מעביר את הסיגריה לידו השניה): ככה
בסדר?
מירי. יופי. עכשיו תן לי למות בשקט.
אלי: אם אני עושה את זה, אני בצרות. אני
שוטר ושוטר צריך להציל אנשים, לא לעזור להם למות.
מירי: לא שואלת אותך מה לעשות. אותך או
אף אחד אחר. אני אקפוץ כשיתחשמק לי.
אלי: את מדמיינת איך זה ליפול מגובה של
כמה מאות מטרים ישר על כביש סואן? את חושבת מה יישאר ממך?
מירי: ככה הכי טוב.
אלי: הכי טוב? יש אלף דרכים יותר טובות
למות. כדורי שינה, שקית על הראש באמבטיה, לקפוץ מול רכבת נוסעת. למה דווקא קפיצה?
מירי (בוהה מולה וזרועותיה סביב ברכיה):
ככה אי אפשר להתחרט באמצע. נפלת-נסעת. אומרים שכשאת קופצת את מתה לפני שאת פוגעת
בקרקע. יהיה לי איזה רגע אחד של פחד אלוהים, ובום! זה ייגמר. הרפתקה של שבריר
שניה.
אלי: את טיפוס דרמטי, אה? להתאבד
בסטייל. ועוד מהגג של עזריאלי. אחלה יחסי ציבור.
מירי: זה המקום הכי גבוה שמצאתי.
אלי: למה את מתאמצת כל כך להרוג את
עצמך?
מירי: לא פאקינג עניינך.
אלי: זה כזה חשוב? את נראית לי צעירה
ובריאה. אז מה הסיפור?
מירי קופצת את שפתיה ומושכת רסטה ביתר
שאת.
אלי: את בטח חושבת לעצמך, מה הוא מבין
בכלל, השוטר הזה? מה הוא יודע מהחיים שלו? אז אני אגיד לך מה אני מבין. אני מבין
הרבה מאוד. את לא הראשונה שלי. הייתי על הרבה גגות ועישנתי הרבה סיגריות עם אנשים
שיש להם רק מוות בראש. וזה בדרך כלל בגלל אהבה אבודה או פיטורים מהעבודה או שילוב
של השניים. שום דבר שאי אפשר לפתור או לשכוח.
מירי: לך מפה כבר!
אלי (מכבה את הסיגריה): לא טוב היות
המתאבד לבדו. אני חייב עוד אחת. הדיבור הזה מתיש אותי. (מצית חדשה) בטוחה שאת לא
רוצה?
מירי מנידה בראשה.
אלי: אז תעמידי פנים שאת מעשנת. הנה,
ככה (מדגים).
מירי (מחייכת קלות): טוב, נודניק.
אלי: נודניק זה השם השני שלי. אולי בגלל
שאמא שלי פולניה (מושיט לה את ידו). אני אלי.
מירי: מה זה, מועדון חברים מזורגג?
אלי: איך קוראים לך?
מירי: אף אחת.
אלי: ובכל זאת?
מירי: אין לי שם.
אלי: אז מה לכתוב לך על המציבה?
מירי: תכתוב "נראתה לאחרונה
בעזריאלי". וגם "אהבה חתולים יותר מבני אדם כי הם לא מזיינים
במוח".
אלי: זו כתובת ממש ארוכה. אולי נקצר
אותה?
מירי: לא, זו הכתובת שלי ואני אחליט מה
יהיה שם.
אלי: טוב. אז אני אקרא לך מארלי. הרסטות
האלה עושות לי נוסטלגיה לשנות השבעים. (מזמזם חרש את no woman no
cry).
מירי: קרא לי גם פאטימה אל-פוסטמה, אם
בראש שלך.
אלי: טוב, אז פאטימה. מה כל כך מושך
אותך ברעיון הזה, פאטימה?
מירי (שותקת ממושכות): אין חלומות. אין
זכרונות. (שתיקה) אין כאב.
אלי: מה כואב לך?
מירי (שומטת את ראשה ועוצמת את עיניה):
הכל. אני פאקינג זומבי מהלך בלעדיה.
אלי (ברכות): איך קוראים לה?
מירי(לוחשת): בקי.
אלי: בקי זה שם יפה.
מירי: היא היתה פסיכית מהתחת. אבל היא
היתה הפסיכית שלי.
אלי: שתלך לעזאזל.
מירי (נותנת בו מבט עוין): מזתומרת?
אלי: אל תצפי ממני לעוגיות מזל. סתם
בזבוז של אוויר. היא מתה. את חיה. סוף פסוק.
מירי: היא לא מתה. היא עזבה אותי.
אלי: אותו דבר. מי שלא חלק מהחיים שלך
הוא כמו מת. את באמת מתכוונת לבזבז את מה שנשאר לך בקפיצה מיותרת כזאת? אז היא
עזבה אותך. תתבגרי. זה קורה כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שניה. תסתכלי על זה כעל
ירידה לצורך עליה.
מירי: תסתום חתיכת חרא אין לך מושג בכלל
מה היה בינינו.
אלי (מושך בכתפיו): אני יודע, אני יודע,
פרחים ורומנטיקה וסקס בשבת בבוקר. סבבה. אבל זה נגמר והיא חיה באושר ועושר עם
מישהי אחרת בפנטהאוז ברמת אביב ואת יושבת בקור כלבים ומתכננת להפוך לידיעה במודעות
האבל. מחיאות כפיים סוערות (מוחא כפיים). אולי נעשה לך סיאנס אצל גיא פינס.
מירי: בנזונה אחד.
אלי: קללי, קללי חופשי. קראו לי כבר בשמות גרועים יותר.
מירי(מטיחה בו אגרוף): סתום או שאני
קופצת! סתום כבר!
אלי: אה, אז עד עכשיו זה היה בכאילו?
מירי (דמעה על לחיה): לא מספיק שאיבדתי
את ההכי יקר לי בעולם המזוין הזה, אני גם צריכה לסבול פילוסופיה בגרוש משוטר.
רמי (מניח יד בעדינות על כתפה): יש לי
עסקה בשבילך, בסדר? בואי נקפוץ ביחד.
מירי (מביטה בו בהלם): מה?
אלי: את נראית לי כל כך עצובה. ואין לי
שום דרך אחרת לעודד אותך. אז בואי נקפוץ ביחד. נספור עד שלוש ויאללה בלגן. מה את
אומרת?
מירי: מה איתך, יש'ך משאלת מוות?
אלי: יש לי כבוד עצמי. אם אני לא יכול
למנוע ממך לקפוץ, אז אני כשלון גמור. עדיף כבר למות.
מירי: 'תה מסתלבט עלי. זה סתם טריק
עלוב.
אלי: לא מאמינה? הנה. (משלשל את רגליו
באופן מסוכן)
מירי (נרתעת): מה הקטע שלך יא מפגר?
אלי: את חושבת שאני צוחק? תני לי את היד
שלך. (מושיט אליה יד)
מירי: (מתרחקת עוד יותר) לא רוצה.
אלי: יאללה כבר, את בעניין או לא? אין
אפשרות ביניים.
מירי: אתה מפחיד אותי.
אלי: באמת? מה מפחיד בנאדם שכבר החליט
למות? תני ת'יד ונעוף למטה במעלית אקספרס.
מירי: אתה מטורף. לא רוצה ת'מוות שלך על
המצפון שלי.
אלי: יש לך מצפון פתאום? ומצפון כלפי
עצמך יש לך? את מוותרת לעצמך ודופקת את עצמך בגלל כלבה סנובית מרמת אביב?
מירי(צועקת): אל תגיד לי מה לעשות עם
הפאקינג חיים שלי!
אלי (צועק): כן? יש לי חדשות בשבילך,
ילדה. אני כבר פאקינג 20 שנה מגרד פאקינג אנשים מפאקינג גגות, ומשנה לשנה אתם
נעשים יותר ויותר דפוקים. היום מתאבדים בגלל ציפורן שבורה, איזה סנובית שלא החזירה
טלפון וכי לא עשו לכם לייק בפייסבוק. ואני צריך לטפס אל הגג, להתמודד עם מופרעים
שחושבים שאם קצת כואב להם החיים שלהם הלכו לקיבינימט! החיים זה סבל, ילדה, סה לה
וי. לא יכולה להסכים עם זה? בבקשה. ממשי את זכותך הדמוקרטית ותקפצי. יש חיים שאי
אפשר להציל.
מירי: גם כן אינטלקט. תשמור ת'הרצאה
הזאת לילדים שלך. חשבת פעם מה קורה לאלה שהצלת, אחר כך? חשבת פעם לבקר אצלם ולראות
את השחור בעיניים ובנשמה שלהם? אתה חושב שאם הצלחת להוריד מישהו מהגג, הצלת אותו.
אבל בסך הכל החלפת תרופה בגסיסה אינסופית. לחיות עם השחור הזה שלא נגמר, לא נגמר,
לא נגמר! אתה חושב שהם היו צריכים להודות לך? הם צריכים לקלל אותך, זה מה. אולי
הצלת את החיים המזוינים שלהם, אבל לא באמת בדקת מה עם הנשמה שלהם. והם צריכים
עכשיו להתמודד עם כל מי שסביבם, שינעל אותם באברבאנל או ימלא אותם בכדורים או
יסתכל עליהם כאילו הם פצצה מתקתקת או סובלים מפיגור שכלי. זה מה שאתה עושה, אדון
שוטר. מציל ת'גוף ודופק ת'נשמה.
אלי נותן בה מבט כבד, מובס, דבריה
מחלחלים לתוכו. הוא מתחיל להרים את ידו אבל קופא והיא נשמטת חזרה. הוא רוצה לומר
משהו אבל לא מצליח לדבר.
מירי (מביטה למטה ונושמת לאט ועמוק.
מדברת חרש): מישהו אמר פעם, "המוות הוא ההרפתקה הגדולה מכולן. לכן שומרים
אותו לסוף" (מניחה את ידיה על שולי
הגג ורוכנת קדימה). וזה הסוף. (קופצת)
אלי בוהה מטה, משותק. הסיגריה שורפת את
אצבעותיו. הוא לא מבחין בכך.
