העיניים מביטות סביב, בוחנות את המרחב המעורפל. המקום ... נראה לי מוכר... אך אינני יכול להיות בטוח אם הייתי כאן בעבר. ספסלים ממתכת צבעים בצבע אפור בהוק פזורים לצד הקירות, עליהם יושבים אנשים שנראים זרים וממתנים. אחדים עומדים ליד דוכן מאולתר בצבע מתכת אדמומי שחלודה נגסה בו. חלקם אוחזים עיתון או מכשיר סלולרי או כוס מקרטון בתוכה משקה חם. חלקם סתם עומדים ואינם זזים כאילו עצם הווייתם נעוץ בעמידה עצמה, הם קפואים במקומם, אינם זזים, אינם נעים, כמו בובת תצוגה בחנות ורק קצב הנשימה מסגיר את טיבם האנושי.
ריח מוזר עומד באוויר ריח של טחב חריף שחורך את קני הנשימה. לא ברור כמה זמן אני עומד כאן ולמה, או מה תכליתו של המקום. פשוט מחכה, כמו כולם למשהו שאינו ידוע, שעתיד להגיע בזמן עתיד אבל איננו מובן בזמן הווה ולא הותיר סימן מזמן עבר. מחכה להבין את שאינו מובן מבלי לשאול איש דבר, מבלי להגות ולו צליל בודד מגרוני.
האוויר דחוס ולח אין שמש בחוץ, גם לא אור ואף לא חושך, רק ערפל סמיך מעורבב עם עשן. זיעה עומדת על המצח גולשת לאיטה במורדות הפנים מהמצח אל העין מותירה צריבה עמומה מציקה ומטרידה, המראה מטושטש לא בהיר, לא מובן, מתעתע כנחל אכזב .
דמות לבושה חלוק לבן חולפת, ,היא נראית מוכרת אינני בטוח מהיכן או ממתי. קול פנימי קורא לי, בזעזע את גופי פוקד לגשת, לשאול, לברר את פשר המצב, להשיב את התובנה למעשה, לברור מוצא, מה אני עושה עכשיו.
בזהירות מנסה לצעוד מול המראה שנותר מטושטש אך זו הלבושה בחלוק לבן איננה, נעלמה. קול צופר מחריש אוזניים נשמע מהמרחב, צל מתכתי כבד מתקרב ומתבהר לאט עד שניתן להבחין ברכבת מתקרבת מהמאופק. קהל האנשים מתקדם ומצטופף ליד מה שנראה עכשיו, כרציף.
הרכבת נעצרת, דלתות הקרונות הרבים נפתחות. בזהירות ובהיסוס עולה על הקרון האחרון מחפש את זו הלובשת חלוק בין היושבים על הפסלים אך היא איננה. שוב קול צופר מחריש אוזניים הדקה האחרונה לברוח, לצאת מכאן ללכת. לצעוד כמה פסיעות ולצאת מהרכבת, צריך להתעורר, צריך להתעורר עכשיו. הרכבת מתחילה לנסוע תחילה לאט אך מאיצה במהרה, מבולבל צועד ועובר בין הקרונות, מחפש אותה.
מאוחר מדיי ....
הרכבת דוהרת במהירות, הנוף משתנה מדקה לדקה, מראות טבע סוריאליסטים הרים ועצים חסרי פרופורציות מתערבבים יחדיו. אז מטרופולין עמוס, אפור, סגרירי, ארובות עשן ממפעלים אפורים צובעים את המרחב. שוב כפר, כמה בתים קטנים גינה מטופחת ופרה שרועה באחו בשלווה .
דלת הקרון הראשון נפתחת, הוא ריק מאדם. שורות, שורות של ספסלים מרופדים ריקים ובודדים, לחלוק הלבן אין זכר, אין סימן, היא נעלמה, כמו בלעה אותה האדמה.
הרכבת נוסעת במהירות אדירה שמקשה על העמידה, לחץ נוצר על הברכיים שמבקשות לשאת את הגוף. בקושי רב נזהר לא למעוד מתיישב בקרון הריק על הספסל הראשון ומביט אל האופק אל ההרים הירוקים, עצים, פריחה שכמעט יכולתי להריח. קולות צחוק ושיחה נשמעים מרחוק מתערבבים יחד עם שקשוק הרכבת. השמש זורחת בשמים, האוויר רך ונעים ורק עננה לבנה נעה באיטיות אך ניצבת לפנים כעמוד ענן .
הר עם פסגה גבוה נראה מלפנים אותו חוצה להקת עגורים שנודדת המסמנת בתנועתה את האות v . קול תרועת הקטר נשמע למרחק קול צורם מחריד אוזניים, הרכבת עולה אל על, לפסגה. מפלסת במהירות את הדרך על הפסים, חוצה ענן.
הרכבת נוסעת מהר, הכי מהר, הכי גבוהה שאפשר. קצב פעימות הלב משתנה, הנשימות כבדות. העלייה נגמרה, עכשיו ירידה, היא ארוכה תלולה ומפותלת, ירידה במהירות אדירה למטה, אל המישור, עד לגשר.
זאת עם החלוק הלבן נכנסת לקרון, אינני רואה אותה אך מרגיש, היא מביטה מאחור. מסובב את המבט כלפיה, משתהה רגע קל, מנסה למצוא את המילים הנכונות אך אינני אומר מאום פי יבש. רק מביט בא דקה ארוכה, חסר נשימה, מתעשת ורוצה לומר דבר מה אך היא מושיטה את ידה ומצביע לפנים.
המבט מסרב לעזוב את דמותה חסרת הפנים אך האצבע שמושטת לפני בעלת חיות משלה, היא פוקדת ואינני יכול לסרב. המבט מופנה ממנה בחוסר רצון מופגן, מבוקר, קדימה, ואז התובנה, ההבנה, קליטה של האבסורד שאינו ניתן לשינוי או חיזוי "בסוף הירידה אין פסים,"
נראה היה לי שצעקתי אך לא שמעתי את קולי "אין דרך רק תהום" לחשתי. תהום עמוקה, חשוכה ואין סופית. המבט חוזר לסוף הקרון, היא איננה. גם הקולות נעלמו רק שקט דממה. אני יושב בקרון הראשון ברכבת שדוהרת
במהירות עצומה לתוך התהום, ואינני יכול לעשות דבר.
כל הזכויות שמורות
