"כשתגדל תצטרך סולם כדי להגיע אליה" כך אמרה דינה המורה בכיתה ו' ליוני בן כיתתי. פניו של יוני האדימו, גם פני האדימו, ידענו כולנו למי דינה התכוונה - אלי כמובן.
יוני היה ילד מאוד יפה בעיני. היה לו שיער שחור, עיניים שחורות מחייכות ועור שחום. יוני אהב אותי. כך הוא הכריז בכל הזדמנות, כך הוא גם אמר לאחותי הגדולה. כך גם אמר לילדי הכיתה. כך אמר לכולם בקולי קולות, הוא לא התבייש להכריז הכרזה שכזאת. אני חיבבתי מאוד את יוני, אבל התביישתי להגיד את זה למישהו. לא אמרתי כלום ושיחקתי את הבלתי מושגת. משחקים של ילדה בכיתה ו'.
בכיתה שלנו היו עוד זוגות שאהבו אחד את השני. עמית אהב את מיכל, יואב אהב את נילי ורוני אהב את מלי.
מה זה אמר אצלנו, בכיתה ו', להיות זוג. ומה עשה זוג בגילנו?
זוג בגילנו היה זוג שנמצא תמיד עם כולם, אך יש מספר דברים שמייחדים אותו.
תמיד יש מי שמרכיב אותך על אופניו בטיולי אופניים. תמיד יש מי ששומר לך מקום לידו בערב כיתה, זה אומר שיש לך בן-זוג לריקודי-עם כשרוקדים במגרש ליד בית- הספר, כשהאור היחידי שמאיר מעלינו הוא אור הירח, והמוזיקה היחידה שמלווה אותנו היא השירה שלנו שנשמעה בקולי קולות למרות השעה המאוחרת.
יוני היה תמיד לצידי, מכיתה ו' עד סוף כיתה ט', הוא נתן לי תחושת בטחון, כל בקשה שלי ממנו נענתה תמיד בחיוב. כמו בפעם ההיא שבה נסע על אופניו לישוב השכן והביא לי גרעינים ובוטנים. זה היה מאוד יפה בעיני, כי אצלנו לא היו גרעינים ובוטנים, ולנסוע מחוץ לכפר כדי להביא לי מטעמים נדירים, היה ממש מעשה מיוחד.
או שיום אחד, בהפסקה הגדולה רכבנו יוכי ואני על האופניים שלנו בשבילי הכפר ואני עליתי על אבן ונפלתי. התחלתי לבכות. יוכי רצה מהר לכיתה וקראה לו "לך מהר החברה שלך בוכה" והוא בא מיד, שאל מה קרה ושמע את הסיפור. הראיתי לו את השריטה שקיבלתי והוא אמר לא נורא. ואני באמת התנחמתי ונרגעתי מיד. הוא הרכיב את השרשרת שנפלה, בדק את הגלגלים, ויישר את הכידון. כמובן לא גיליתי לאף אחד איך שזה השפיע עלי ואני חושבת שאפילו תודה לא אמרתי ליוני. אך בתוך ליבי אמרתי לו אלפי תודות.
היו גם הפעמים האלה כשהיינו כבר בכיתה ט', בלילות שישי רכבנו על האופניים לעיר הסמוכה. כל בן הרכיב את בת זוגתו, יוני כרגיל הרכיב אותי. ישבתי מלפנים, על "הרמה". תמיד הוא נהג להרכיב אותי על "הרמה", ולא על המושב מאחור, וזה דרש יותר מאמץ, זה היה יותר קשה. ידיו אחזו בכידון וקצת חיבקו אותי, ידיו נראו לי כל כך גבריות, ידי גבר בכיתה ט'. וכשהאופניים טיפסו במעלה הכביש, בעלייה הקשה שהכרנו היטב, שמעתי אותו נושם בכבדות ליד האוזן שלי וזה היה דווקא נעים. הוא לא הוריד אותי כדי שנמשיך ללכת ברגל, אלא המשיך עד למעלה כשגופו מתאמץ לסובב את הפדלים ואני שומעת את הלמות ליבו ומרגישה את פניו מלטפות את הצמה העבותה שלי.
יוני תמיד היה שם בשבילי. נעים היה לי לדעת שמישהו אוהב אותי ואיכפת לו ממני והוא דואג לי, הרגשתי מיוחדת. אך כלפי חוץ לא הראיתי שום סימן, לא הראיתי כמה זה חשוב לי, כל יום רציתי לומר לו תודה ושאני מוקירה את תשומת ליבו המיוחדת. אבל התביישתי, מה פתאום אני אומר דברים יפים וטובים שיכולים להתפרש חס וחלילה, כחיבה או אהבה.
ככה זה נמשך כמה שנים.
בסוף כיתה ט' כאשר בגרנו, פתאום זה נגמר. לפתע יוני התרחק. הוא כבר לא שמר לי מקום, כבר לא הרכיב אותי על אופניו וגם לא הביא לי מטעמים. את עיניו כבר לא ראיתי מחפשות אותי. היה לי עצוב, לא הבנתי מה קרה, איך בכלל יתכן מצב כזה שהתרגלתי אליו במשך כל כך הרבה שנים. ואז יום אחד שאלתי אותו "יוני מה קרה?" תשובתו השפיעה עלי למשך הרבה זמן ושברה את ליבי לתקופה קצרצרה, מבלי שאף אחד ידע על כך. הוא אמר כך: "עכשיו אני כבר לא אוהב אותך, עכשיו אני אוהב את ציפי..."
