"נמרה" / גלי צבי ויס

גב חסון ורחב, זה כל מה שהייתה זקוקה לו. שורה אחרונה ליד החלון ששואב אותה לפנטסיה תיאטרלית. על הבמה, שלוש מאות איש לפניה, נעה מקצה אחד של הבמה לקצה השני. מניפה בידיה ומשמיעה רמות את ה-NUMBER שלה. הקהל מריע. מחיאות הכפיים מרעידות את האולם והיא בהשתחוויה, מצטנעת במתת-האל. "רינת, קראי לנו מה כתבת!" דווקא היא מתוך הארבעים? הרי הגב של אורן, הכי רחב שמצאה בכל הכיתה. בכל האזור, אולי. ומה הסיפור שלה בכלל? לא שמעה על דני דין? עגבנייה זה צבע. כל-כך אדום והכול בלחיים. ולא רק זה, הוא גם חם. לוהט. שמש באמצע השמיים וגשם. גשם של זיעה. בטוח תגיע הקשת בענן, זה חייב להיות. ככה זה תמיד. "היא מתביישת המורה," אוי אורן, אורן השמן. "יש לה פה, היא לא צריכה את העזרה שלך אורן. נכון רינת?" ביישנות זה לא פיגור שכלי המורה, הטון המתנגן מיותר בחיי. אבל נעתקו. נעלמו. אינן. "מה קורה? בלעת את הלשון?" אולי זה ההסבר הביולוגי, יכול להיות. גם לאותה שלולית שמתחת לסוודר, דיברה על פיזיולוגיה, לא? "המ...הממ..." ניסתה ולא יצאו. פשוט לא. יש להן חיות משלהן, בלי שום שליטה. "אני מבינה...יש מישהו שכן הכין שיעורים..." הייתה יכולה להראות לה חמישה דפים. לא אחד, לא שניים. חמישה. כתב יד עגול, כתיבה תמה. רואה את השורות מלמעלה ומתחת, מבלי שתזדקק להן. לא צריכה וזהו. כל אחר-הצהריים ישבה על זה. עשרה עטים צבעוניים סדורים על השולחן, חיילים במדים. הסגול לכותרת: "תהילה". הכחול למחבר: "ש"י עגנון". הירוק למגישה: "רינת בנצור". והתכלת למסע, מסע אל תוך הסיפור. ש"י עגנון בסיפורו תהילה, מתאר אישה מבוגרת צנועה וביישנית אשר... תקראי בעצמך, המורה. נו, מה הבעיה שלך, אין לך עיניים? "תיגשי אלי אחרי השיעור. וגם עם ההורים אני ארצה לדבר, זה לא יכול להימשך ככה!" שואפת את ריח הטחב העולה מן האדמה. מכירה אותו היטב מיום שהגיחה מרחם-אמה. מרחרחת, ברור לה שהיא עברה כאן. זה ברור, טבוע באדמה הרכה וגם הראייה חדה מסייעת לה, למרות שכרגע ראתה רק את הצללית שלה, ממרחק. ידעה שהיא קרובה, זה ברור. מטרים אחדים בלבד, טרף ראוי. עם קצת סבלנות היא תשיג את מבוקשה. כל מה שצריך זה קצת זמן. אפילו הרבה זמן, אין בעיה, יש לה את זה. אורבת, ממתינה, דרוכה כולה. מרחרחת שוב, זה מתקרב. זה באוויר. באוויר של הבוקר הזה. גם אם נראה חשוך, בכל זאת קרן אחת או שתיים חודרות. מחממות, כבר ספגה את זה כל הבוקר. גופה הגמיש קמור. יכולה להרגיש את הצעדים מנגד, מניעים את האדמה מעט. מתקרבת לעברה ומעט מרחמת עליה, מסכנה היא עדיין לא יודעת שזה הסוף שלה. זה הזמן להתקדם. מעט, לא בבת-אחת. הסבלנות משתלמת תמיד. הכפות המרופדות אינן מרמזות על ההתקדמות שלה אל המטרה. לא משמיעות צליל. חרישית היא פוסעת בתוך הפלונטר הירקרק. רק רשרוש העשב בהסיטה את הסבך הירוק-צפוף הזה. נראה שהיא נעצרה משום מה. הנה, הצללית שלה תקועה באותו מקום. כן, זה בטוח! היא כנראה שמעה את הצעדים בכל זאת. לעזאזל! חייבת לעצור לרגע ואז, גם היא תעצור, שם ממול. לשכב על הבטן, לחכות. ההמתנה היא המתנה. כן, ככה זה. רק עוד קצת סבלנות והבטן תפסיק לקרקר. הרעב בכל זאת מציק. כבר ימים לא זכרה שלעסה משהו ראוי והריר כבר עולה וזולג. ובכל זאת. שקט. רק הרחש הטבעי. הציוצים. המשב שבעלים. את הציוצים הצווחניים של הציפור שעל העץ, היא הכי שונאת. גם יומה יגיע. אבל לא היום. נו באמת, קטן עליה ברעב הנוכחי. היום הייתה רוצה לנגוס במשהו ראוי. שווה באמת. בעוד שנייה היא תזנק. היא מרגישה את זה בתוכה. כמו קפיץ. רק להמתין לשעת הכושר- שיעור מספר אחד שאימא שלה לימדה אותה. והשאגה! מזנקת! שואגת! העצים הגבוהים מניעים את ענפיהם לאות הזדהות. שאגה אדירה! גוף קמור, גמיש להפליא, כל השרירים מובלטים, שיניים חשופות וזהו! שאגה מגורגרת! זאת הייתה שאגה של הנאה. הנאה צרופה. מטלטלת אותה כמו שצריך מצד לצד, ברגע שפוגעים במפרקת, הכול נראה אחרת. והאדום החם הזה. השלולית שמתגבשת, מתמזגת עם רטיבות הגשם של הלילה. דקה או שתיים, זה כל מה שצריך כדי שתפסיק להתנגד. פרפור אחד נוסף ודי. והשאגה! גם אם כל בלוטות הטעם כבר מתכוננות, עדיף לחכות עוד רגע אחד. ואז. רק אז. בנחת. להשתטח על כל הארבע ולבצוע. אין טעם טוב מזה, אדיר! החרחור הזה. לא, זאת לא הייתה ממש שאגה. רק חרחור רם של הנאה שכינס עוד נמר או שניים מהסביבה. ככה זה כאן. אבל אין לה בעיה עם זה. יש מספיק לכולם, רק שיחכו. שישאגו עד מחר מבחינתה. קודם היא, גיבורת הג'ונגל של היום! "יש משהו מעניין יותר בחוץ, מאשר בכיתה, רינת?" שואלת עם מגפי הגסטפו שלה. שונאת אותה. רועדת מפניה. דרוכה. היא מרגישה את זה בתוכה. כמו קפיץ. רק להמתין לשעת הכושר-שיעור מספר אחד שאימא שלה לימדה אותה. "אז איפה היינו? אה, כן, המשפט...המשפט של תהילה שמאפיין אותה יותר מכל." ובכל זאת שקט. רק הרחש הטבעי. הציוצים המשב שבעלים. "נו, מישהו? אך אחד לא יודע? מה קורה, חבריה?" כל מה שצריך זה קצת זמן. אורבת, ממתינה, דרוכה כולה. מרחרחת שוב. העצים הגבוהים מניעים את ענפיהם לאות הזדהות. "קראתם או לא קראתם את הסיפור?" זה מתקרב. זה באוויר. באוויר של הבוקר הזה. גם אם נראה חשוך, בכל זאת קרן אחת או שתיים חודרות. "אני לא מאמינה. ש"י עגנון בטח מתהפך בקברו עכשיו," אמרו המגפיים של...של... ברוך. כן, ברוך, מתנגן לה. והאדום החם הזה. השלולית שמתגבשת, מתמזגת עם האדמה. עגנון. הקבר. "תהילה חשבה ש...שככל שתקמץ במילים, ככה...ככה, תאריך ימים...תחיה יותר..." גוף קמור, גמיש להפליא, כל השרירים מובלטים, שיניים חשופות. שאגה!