פוסטים
כמו חייל קרבי שהפך לחפ"ש
כשבועיים לאחר ההתנתקות, החלטתי לשמור על קשר. די מהר נוכחתי לדעת שכל חברות הסדנא שלי פזורות במקומות שונים בארץ.
כמו גם האנשים שעמדו מאחורי הסדנאות: נעמי אלדר –מנהלת המתנ"סים, וערן שטרנברג – דובר חוף עזה. הם, משפחותיהם ועוד אחרות מן הסדנא, מתגוררים בימים אלה, עדיין באתר ההארחה של קיבוץ חפץ-חיים.
בשיחותינו הראשונות, גיליתי סימנים של ייאוש, בלבול ותחושה כאילו: "שכחו אותם בלי בית."
"מכבסים את הבגדים שלנו עם מטבע, במכבסה של הקיבוץ," הם סיפרו מדוכאים "אנחנו גרים במלון-שלא תכננו להתארח בו, רובנו עדיין מובטלים, מחפשים איך להמשיך את חיינו מהנקודה בה נקטעו," נשמע העצב בקולם.
"יותר ממאתיים איש, היו מאושפזים בבתי-חולים לאחר ההתנתקות," סיפר לי ערן שטרנברג בקול צרוד מהצטננות שלא עזבה אותו שבועות "הם היו חולים במחלות שונות ומשונות, עד שקלטנו שהכול היה פסיכוסומאטי."
ועוד הוסיפו ואמרו, שהיו בתחושת אבל כבדה, ממש כמו אחרי שמישהו קרוב מת.
אבל אט-אט, בשבועות הבאים, תפסו משפטים חדשים את אווירת הקדרות: "ברוך השם," "שלא יהיה יותר גרוע," ו-"החלטנו להמשיך הלאה!"
אמנם לא הייתה המשכיות לסדנא, עדיין לא בחפץ-חיים, אך בניצן זה יתאפשר. רק שישה אנשים בינתיים אבל, מבחינתי, היה שווה כל רגע!
כמו סט של סרט
היישוב "ניצן", נמצא מרחק חצי קילומטר מאתר הקרוואנים. (הקרווילות, אם תרצו.) למעשה, "ניצן" עצמה מונה 100 משפחות דתיות בעיקר, אשר רכשו את פרויקט הקרוואנים הזה מקבלן, כחלק מפרויקט ההרחבה של היישוב-ללא כל קשר למפונים. עם ההתנתקות הועברו הקרוואנים לטובת המתנחלים מגוש קטיף.
"האתר שלנו, בנוי בצורת עצם," מתארת גלית "כשנווה דקלים החליטו להצטרף-הם קיבלו את האזור הצפוני יותר, כל יתר היישובים- נמצאים במרכז המעובה של העצם הזו. בעוד הקצה האחר שייך לחילוניים מניסנית-כדי שאורח חיינו לא ייפגע בחופשיות שלהם," היא מסכמת.
בתחילה חלק מן התושבים הדתיים היו ב"שוק", מן המחשבה על החיים לצד החילוניים.אבל גלית, בדרכה החיובית טענה (ובצדק, אני חושבת): שחילוניים לא נושכים, שיש רק מה ללמוד מכולם ובכלל-זה המצב וזהו!
מין מוטו שממשיך ומלווה אותה לאורך כל השיחה: "זה המצב וזהו!"
אנחנו עושות סיור באתר ואני לומדת את כל הקשיים במקום: רק עכשיו נבנה בית-כנסת והוא קטן למדי. רוב המתפללים נאלצים לעמוד בחוץ, שלא לדבר על כך שאין "מקווה" (הכרח בכל שכונה דתית). כמו גם מרכז תרבותי ראוי שלא הוקם. אמנם עיריית תל-אביב, תרמה בנדיבותה אוהל שמשמש כמתנ"ס זמני, אבל למעשה אין עדיין ספרייה או מרכז תרבות כלשהו.
"תסתכלי סביבך," מציגה גלית ביד רחבה "זו למעשה, מעברה של שנות
ה-2000. כן, הממשלה שפכה פה ים של כסף," היא ממשיכה "בנו את המקום כמו סט של סרט. הכול ירוק ויפה לכאורה, אבל ללא מחשבה יתרה על הצרכים של הקהילה."
בקרוב יתגוררו כאן 510 משפחות, כשכבר עכשיו עם 400 משפחות לערך, המקום גדוש, הקרווילות נושקות אחת לשנייה. אבל אליה וקוץ בה: אין ספק, שהקהילתיות הזו, האחדות והאחווה-היא שמחזיקה אותם.
זר לא יבין זאת (יכול רק לקנא).
"אלון מורה" – השאלה שעל קצה הלשון
ואי אפשר בלי השאלה אודות האירוע האחרון בפינוי המאחז הלא חוקי באלון מורה.
"מזעזע! אבל זה לא הנוער של גוש קטיף, ממש לא. לא מייצג את השקפת עולמנו," אומרת גלית בהתרגשות, בעיקר לנוכח התקפת איש צבא (היא עצמה נשואה לאיש צבא קבע), "אפילו הרב בן נון, כתב דברים חריפים על כך," ומנסה להסביר: "לנוער בכלל אין קו בין שחור ללבן, ואצל המתנחלים זו בעיה, בהחלט בעיה. כי חלק מבני הנוער, רואים גם בהוריהם בוגדים-בעצם העזיבה ללא התנגדות. הם חשים שאין להם תקווה. כן, דברים היטשטשו אצלם. נמחקו הגבולות של מה מותר ומה אסור. ובשום אופן אסור, שהורה יתיר לילדים להתעמת עם שוטרים או חיילים-זה הפקר."
המוזה והנקודה היהודית
המפגש עם המוזות המיתולוגיות, הוא אחד החווייתיים ביותר בסדנא שלי ואני החלטתי להעביר אותו כאן. בביתה החמים של גלית קקון, אתר הקרוואנים "ניצן".
הדיסק הרוגע הקבוע שלי.
ניחוחות פרחי סיגליות שמפיצים הנרות הורודים, כפרחי הסיגליות בהן נהגו המוזות להתעטף.
והשלווה שהמשתתפים פוסעים לתוכה בהדרגה:
"במרומי הר ההליקון, גרו להן התשע," אני קוראת, זוכה למבטים הספקניים הקבועים "בנותיו של זיאוס ושל אלת הזיכרון: מנמוסין. בתחילה היו כל התשע מעין ישות אחת. לבן נתון לשירה ולזמרה ורוחן חופשית מכל דאגה..." מי ייתן! "אדם שהמוזות הללו אהבו אותו, היה אדם מאושר. גם בעת שהיה בשיא כאבו וצער עמוק בליבו," שלא תדעו צער "הצליחו התשע להשכיח ממנו כל מחשבות קודרות ועצובות," מי עצוב, בעצם? "זה מה שקורה לנו בתהליך הכתיבה. וגם אם איננו שוכחים ממש, אנחנו נשאבים אל תוך הכתיבה וזורמים," אני ממשיכה "פנים וחוץ, רגשות, זיכרונות, תרפיה..." שרה, מרים, יעל, פלטינה, גלית ושמעון עוצמים עיניהם. רוגע אופף את המקום. יד אוחזת עט והמילים משתטחות עלי נייר בקצב מסחרר.
מוזה...
"בחיי! יש חיה כזאת," מתלהבת גלית.
"שעת רצון," הם מסבירים לי שזה נקרא ביהדות: אז-שתהא שעה זו, שעת רצון...
