בין שני עולמות- יולי 2005 - גלי צבי-ויס

במעבר בין שני העולמות, הראש מרוקן ממחשבות. אלי מתנצל על המזגן המקולקל במונית: "רק לפני חודשיים התחלתי לנסוע בגוש," הוא מספר "לא העזתי קודם. ומי צריך את כל זה? חייבים לנסות משהו אחר!" הוא אומר בהחלטיות "את הסרט הזה כבר ראינו." ומבחינתי רק הדקות הבאות ידועות, וגם עליהן הידע מועט ביותר. עצרנו בנווה דקלים. עוד מקום בעולם שלא ביקרתי בו מעולם. נעמי אלדר-שהפכה למפורסמת בזכות דמעותיה על בימת הכנסת-מקבלת את פני. היא מובילה אותי לחדר הספרייה, בדרך מציגה סימן שהותיר פצמ"ר. "בנס לא הרג אף אחד," היא אומרת והנשים מתחילות לטפטף לאולם. כך באיטיות, בשלווה ורוגע הן נכנסות: נערות בנות 14-16, כמה נשים צעירות נוספות אולי בנות עשרים, אחדות עם עגלות תינוק, אחת מתיישבת ומניקה מיד, אישה מבוגרת אחת, צמיד כתום אחד סטייל ארמסטרונג ועליו רשום: "יהודי לא מגרש יהודי" ו...שביסים. ים של שביסים. ואני נאלמת דום. תוהה אולי החומר שהכנתי לסדנא, אינו ראוי כאן. הסטיגמה מופיעה. קיר בטון צץ ביני לבינן: "אתן לא מדברות באותה שפה," לוחש לי הקיר. ואז, נעמי אלדר מציגה אותי, מבקשת שאספר את סיפורו של גונן, אודות השוטר וחובש הכיפה. אני מתחילה. מסבירה מדוע אני כאן, מניחה את הפוליטיקה והדעות בצד ולפתע המילים קולחות, לא נבררות לפני הפלט מן הפה. מילים פשוטות,המילים שלי-לא של מישהו אחר, בלי צביעות ובלי שום אמירה מיוחדת: "באתי לתרום מן הידע שלי בכתיבה, זה הכול. אותו דבר מופלא שמאפשר לכולנו להשתפך, לראות דברים בבהירות, ללבן, להבין לעומק את עצמנו," אני עושה אתנחתא "ולכן, להוציא את הכאב שבפרידה." ואנו מדברות על כוחה של הכתיבה והסטיגמה נעלמת: הן מבינות עניין ובכל עניין! זה לא שהאלוהים מעסיק אותן כל הזמן - בכלל לא. הן מעמיקות, יורדות לפרטים, מחייכות, צוחקות. ומה שמאחד בינינו באותם רגעים, היא עוצמת המילים. אנו יוצרות את הקשר והתקשורת באופן החזק ביותר שקיים. אין מחיצות. אין הבדלים. רק השביס שלהן ומכנסי הג'ינס שלי. הן כותבות, אני מעירה. הן קוראות בקול ואני מצטמררת. פלטינה, אחת המשתתפות בסדנא שלי, בוכה בעת שהיא קוראת על הדו שיח שלה עם בנה. "ומהו הקונפליקט?" אני מנסה כביכול לעבור לסדר המפגש. להפר את שתיקת הכאב, רק הלחלוח מטשטש את ראייתי לרגע-מוסתר. "קונפליקט בין הערכים עליהם חינכתי את בני," היא מנסה למחוק את שיירי הדמעות "לבין הדאגה האימהית שאומרת: 'לא! אל תלך לחסום כבישים!'" מסתירה עיניה הספוגות בשתי כפות-רועדות, לא מצליחה לקרוא עד הסוף. את זה הבנתי, גם ממרחק 400 הק"מ המפרידים בינינו. עם אחד. שני עולמות. נקודת שבר.