עולם ואדם פה וגאווה - הכל מבחן...

בס"ד עולם ואדם פה וגאווה - הכל מבחן... בורא עולם - אתה כל כך חכם. עולם: עולם כל כך מושלם - הכל במחשבה - הכל בתבונה- הכל בחכמה- עולם של צבעים- עולם של חיים- הכל כל כך מורכב - לכל אחד תפקיד- אין דבר מיותר- אין. האדם: יצירת פאר – עפר- דם – בשר - מחשבה- אהבה - יכולת המצאה – הבנה – לזמן מוגבל. והאדם חושב שהוא חכם... אותו אדם שחי על חמצן - זה שחייב לשתות מים - זה שחייב לאכול - זה שחייב לישון - זה שחושב שהוא חכם – אדם - שכולו מים ודם. והאדם רוצה הכל לדעת הכל. הוא רוצה הכל לשמוע, הכל. הוא אוהב לדבר, הרבה. הוא אוהב לצדדים להסתכל, הרבה. הוא אף פעם לא מסתפק במה שיש לו, אף פעם והוא מקנא וזה כבר לא טוב ולא בריא. מה אכפת לו מה יש לאחר? בשביל מה בכלל להתעניין? לא חבל בכלל להשקיע על כך זמן? מה זה נותן בכלל? מה? הדחף לדעת, הסקרנות להשוות ? ומה יוצא מזה? כלום, רק... דיבורים, פטפוטים, הרבה מילים, שעליהם אחר כך כל כך מצטערים. צריך רק להבין, כל אחד הגיע לעולם לתקן משהו אחר, כל אחד והחבילה שלו. כל אחד יתן את הדין על מעשיו שלו. באנו למבחן לאן אנשים רצ...ים? לאן? למה? באנו לעולם כי האלוקים רצה. כי כך הוא החליט. כי זהו רצונו. באנו למבחן. הנשמה באה להבחן, כל רגע הוא מבחן והכל מצולם, הכל מוקלט. מבחן שאת התוצאה נדע רק למעלה, מבחן לאורך כל חיינו, מבחן המבחנים, המבחן, לאחד מבחן קצר, לשני ארוך ובסוף בשמים נשפטים. יש התחלה וסוף אפשר לבחור - כל רגע - אפשר לשנות - צריך כל הזמן להביט לשמים - לפני כל החלטה - להתבונן בשמים – כי משם צופים עלינו - אין טעויות - אנחנו נשמות - נשמה בתוך גוף - לזמן מוגבל - אנחנו בתוך מבחן - איננו יודעים את הסוף וכל יום אפשר להתחיל מחדש - בסוף לא ניקח כלום - באנו עירומים וכך נלך – זמניים – משתמשים והולכים. הכל כל כך פשוט: במהלך חיינו - אנו בעצמנו - אנו בעזרת החושים שקיבלנו - בעזרת הגוף - מתעדים את הכל – הכל - העיניים מצלמות הכל - האוזניים מקליטות הכל - הכל מתועד וכאשר הנשמה תעמוד למשפט - אנו ניתן בעצמנו את הכל – הכל- את כל מה שצילמנו בעצמנו - בעיניים שקיבלנו - את כל מה שהקלטנו בעצמנו: באוזניים שקבלנו- הכל... הפה הפה, הפה הזה, הפה. למה לא לחשוב לפני שיוצאות ממנו המילים? למה? הפה – זה המבחן הכי גדול שלנו, מה ייצא ממנו והבחירה היא בידינו, אם היצר ישלוט בנו סתם לדבר? או האם אנחנו נשלוט בו? והכל נשמע ונרשם בשמים, הכל, כל מילה, כולל את השניה שנאמרה ויום יבוא וישמיעו לנו זאת, כל מילה, כולל את השניה שנאמרה. אז... עכשיו שאנו יודעים, נתחיל קצת לסנן את המילים, פחות, פחות להתעניין בחייהם של אחרים, יותר, יותר אהבת אחים. למה ולמה למה אנשים לא יודעים לפרגן? למה אנשים לא אוהבים לומר סליחה? למה אנשים מדברים על עצמם? למה אנשים כועסים על כולם? למה לאנשים יש שנאת חינם? למה אנשים כל הזמן מרכלים? למה אנשים כל הזמן מדברים? למה אנשים מעליבים? למה אנשים מבזים? למה אנשים שחצנים? למה אנשים נואפים? למה אנשים לא נותנים כבוד לאחרים? למה אנשים מדברים לשון הרע? למה אנשים בוגדים? למה אנשים גוזלים? למה אנשים לא אומרים אמת? למה אנשים מקללים? למה אנשים שומרים טינה? גאווה גאווה, גאווה יש לאנשים, גאווה. במקום שיש טיפת גאווה בורא עולם לא נמצא, הוא מתרחק רחוק, רחוק. על מה הגאווה? אם אנחנו עשויים בשר ודם - אם יום אחד כבר לא נהייה פה - אם אנחנו אפילו לא יודעים מתי יהיה היום הזה? אז על מה הגאווה? הרי כל יום שעובר היום הזה קרב. על מה? הרי לא ניקח כלום, ואנחנו נמצאים פה רק לזמן מוגבל... ואז אני נזכר... נזכר, איזה עבר מפואר – בורא עולם - איך עשית לנו כל כך הרבה ניסים - איך המים נבקעו לשניים - איך ירד מן מהשמים - איך נתת למצרים מכות - איך קיבלנו את עשרת הדיברות - אלו ניסים ונפלאות - אבותינו זכו לראות. בורא עולם בורא עולם אתה כל כך חכם - אתה כל כך ענק - אתה גדול - אתה אין סוף - אתה הכל – הכל – הכל – בכל- רק אתה יכול - ושלך הכל... הכל.