אדם, עץ, אדם בט"ו בשבט גם / מוטי לקסמן, תשע"ו
"אויפן וועג שטייט א בוים
שטייט ער איינגעבויגן, / אלע פויגלען פון דעם בוים זיינען זיך צעפלויגן,
דריי קיין מזרח דריי קיין מערב און די רעשט קיין דרום, און דער בוים געלאזט אליין,
הפקר פארן שטורעם..."[1].
לא הרבה שירי ערש אני זוכר
מילדותי.
"אויפן וועג", שהמאמע
היקרה שלי זמרה ברגש רב, כדי להרדימני, איני שוכח.
לקראת סיום הניגון, בדרך כלל, הייתי
הופך פני לקיר, מעין אות ברור לשקיעתי בחלומות.
אבל, לאחר שהמאמע שלי, חזרה לעסקי
הבית, פקחתי את עיני לעבר הקיר ותכננתי את פעילותי האנרגטית ליום הבא.
הציפורים שעל העץ הבודד שניצב
בדרך מהבית לבית הספר, לא נטשו אותו.
בוודאי שאין זה מתאים לומר עליהם "עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח".
אני
"הגיבור" הייתי אחראי לכך, באמצעות קולות הנפץ שהשמעתי, לעתים גם בשימוש
בארטילריית אבנים קטנות שיירטתי ב"מקצועיות" רבה.
בכל-אופן,
לא חשתי שהעץ כועס, רוטן או סתם עצוב מבדידות...
כדור הארץ המשיך לנוע, הגיעו ימים, גם ערבים הופיעו.
בהם עלמה חיבקתי ליד גזע עץ, חיבקתי עלמה בחום, פעם.
כעבור שנים הרבה שמעתי על "תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ויש
להם ציפור על הכתפיים / תחת עץ האהבה יושבים בצל האהבה / שניים ומבטם צלול מאיר
עיניים" [2].
אבל, באותם
ימים תמימים ורחוקים, גזע העץ שימש לנו רק משענת, ההתרגשות היתה רק בליבותינו, גם
בגופינו, לא בעץ.
השכלתי ואצל בובר מצאתי: "אין האילן רושם מן
הרשמים, אינו משחק לכוח-המדמה שלי, לא יקרת חליפות-רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד
נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר" [3]. "אני ואתה" הנחיל
לנו בובר. אבל, גם לפי בובר, האדם הוא המשליך על האילן משמעות וקשר, לא האילן יוזם
זאת.
קראתי גם, "עץ של נשמות מצוי בגן עדן, ועליו פורחות כל הנשמות עד שהן מבשילות
ומגיע זמנן לרדת לעולם ולמלא בו את תפקידן. כל הנשמות שכבר נבראו וכל הנשמות שעוד
עתידות להיברא צומחות מעץ זה" [4].
חשבתי, נשמת האדם שבי חייבת תודה לעץ?
נאמר: "כִּי הָאָדָם
עֵץ הַשָּׂדֶה" [6], "כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע / [...]
כמו העץ הוא שואף למעלה / כמו האדם הוא נשרף באש" [6].
האם זהות יש ביני לבין עץ?
<>
מידי פעם, בצל רענן, תחת עץ עבות רחב צמרת אני יושב, פי מלא
בעסיס מפרי האילן.
איני שוכח שהעץ יוצר חמצן. ויערות הגשם, מטר מחוללים.
על כך יש להודות, לברך גם לייחל,
לעצים הרבה ברחבי תבל.
עם-זאת, סדרי עולם רבים אינם נהירים לי, וקשרי תופעות רבים
סתומים בפני.
אבל, אחת היא, אותה ידוע ידעתי היטב: נשמתי שלי לא מהעץ ההוא
ולא מאף עץ אחר.
אבי היקר, שלא זכה
לראותני גדל ואמי, שבציפורניה מהעולם גרדה חיים לי,
נשמה הם נטעו בי, כבוד לאדם, גם לעץ.
איני יכול, גם איני רוצה
לפסוק אם יש עץ שהוא אם כל הנשמות, ואם אדם הוא כמו עץ, ואם אי בזה צומח עץ
האהבה.
ולמרות שיש המחבקים עצים, אני לא ראיתי עץ מחזיר חיבוק.
גם לא עץ כואב או עץ אוהב.
האם זה מקוצר הראות שלי?
אולי, אבל גם בעץ מחייך לא נתקלתי,
בחיוך מעץ לא זכיתי.
לכן, אני מעיז לומר, שיוך רגשות אדם לעץ אינו מעניק לו ערך
מיוחד.
אבל, בט"ו בשבט, גם בשאר ימי החול, אפשר ורצוי מאוד לטעת
עצים, לטפח אותם ולשמור עליהם מכריתה גם משריפה.
כך נוכל ליהנות מפרי העץ ומצלו המרענן ביום קיץ חם.
ונזכור שחמצן הוא מוסיף, גם רהיט ממנו נוצר, ואפילו מעון לאדם.
והניגון חוזר ומפעים את לבבי: "אויפן וועג שטייט א בוים..."
אבל, ההמיספרה השמאלית במוחי, אינה מניחה לי, ובה רוחשות
מלים,
מה לך אדם, מחפש אנושיות בעץ?
פקח עיניים, הרחב ליבך,
קל, גם רצוי יותר,
לא מסובך, אפילו פשוט
את האנושיות
באדם
למצוא.
<>
הבהרות
ומראה מקום
[1] איציק מאנגער, "אויפן וועג שטייט א בוים''.
לאלה שאינם שומעי אידיש: "על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח, / עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. /
אל דרום ומערב ואולי
מזרחה, / רק
הרוח תלטף צמרתו ששחה" (תרגום: נעמי שמר).
[2] מיכל סנונית, "תחת עץ האהבה".
[3] בובר, בסוד שיח,
עמ' 6–7.
[4] אביגדור שנאן, "כל הנשמות שנבראו וכל הנשמות
שעתידות להיברא צומחות מעץ זה", הארץ ספרים 07/09/05, עמ' 12.
[5] דברים כ , יט.
