בצינורות המקובלים

 בצינורות המקובלים

פשטה את המעיל,

הורידה את הצעיף.

עיניו שוטטו ללא בושה,

במדף הספרים שלה, שאהבה.

סוף סוף העיזה להסכים,

לחיזוריו של הדייט התורן.

הוא אמנם כבר מקריח,

אך מי מהצעירים את עצמו יטריח?.

נושקת כבר לארבעים,

והשעון כבר לא מתקתק. הוא דופק.

מחוגיו הנעים, לישון, מפריעים לה,

והשורשים הלבנים דוחקים בה.

" תני לו הכל" יעצה החברה.

מה היא יודעת? הנשואה.

זו שלכולם את הכל נתנה

ועכשיו צובעת פסים ומשמינה.

את הכל לפי המיפרט עשתה.

את כל המיותר תלשה ומרטה.

לבשה לנג'רי קטן ומרגיז,

הציק לה בתחת, אך מה לא עושים?.

נשכה בשפתה כשהציעה לחלוק.

"אני קצת מיושנת" נזפה בעצמה.

"עת השיוויון, כך היום החיים.

אלו הם הצינורות המקובלים".

כשהגישה צלוחיות קטנות ושתיה,

לטש עינים לתוך מחשופה.

לרגע הצטערה ומיד התחרטה.

מבטו עבר למיטה.

"גם אם לא יצא מזה כלום" יעצה הרעה,

"לפחות תהני מליל אהבה" קינאה בלי בושה.

והוא כבר מושיט את היד לרוכסן,

וכבר מושך לפינת העבודה.

את הכל הוא עושה לפי המיפרט,

לש ומושך בדיוק כנידרש.

הופך אותה מפה לשם,

והיא, משמיעה את המנגינה הנחוצה.

הנה הוא מיתדפק על פיתחה,

" הי סליחה!! זה לא בצינורות המקובלים!!"

לשם לא תיתן ולא נתנה,

גם אם תגיע לבד לזיקנה!

פרש המקריח לדרכו בעיצבון,

ירדה כל ההשקעה לטימיון.

אזני הרעה ילהטו כשתספר.

בפעם הבאה היא תעז יותר. תוותר.

הזכויות שמורות לחיים שוקרון