הלכתי לסוב בפינות ילדותי, לתור את המראות
ואת הרחובות ואת העצים המופלאים; את הדומם והצומח.
געגועים אל משהו שהיה ואיננו שהיה והשתנה.
שהיה ונשאר כשהיה.
כאילו תשאל את עצמה הכותבת: מה הדבר שקרה לך?
ומה יום מיומיים.
הרי זו המושבה שבה את חיה מאז הגחת מרחם אמך וגם ילדייך
לכאן נולדו. מה השתנה? הרי היא כמתמיד: המקום שאליו את יוצאת
יום יום מחצר ביתך.
אז מה ההתרגשות? מה יום מיומיים , אמרי לנו, אישה, מה לך
מתגעגעת מוקסמת פתע פתאום?
כל מילה של כל תמה-מזדמן ממש במקומה.
זכות התמיהה עומדת לכם.
אלא שאני היום לא כביומיומָי. והסתכלותי עליה לא כבכל יומיומָי
בהחלט לא כבכל הימים .גם אני שואלת את עצמי אז מה יום מיומיים?
אבל היא אחרת המושבה שלי. פתאום היום פתאום עכשיו.
הִשִירָה מעצימה את מראות השיגרה, ונגד עיניי לבשה שלמת גבירה
מעוטרת בזכרונות שהנפש יוצאת אליהם, בעת שהם עולים וצפים
אל מול עיניי.
אל מול עיניי נפשי הנרגשת. צעדתי וכל כך שמחתי להחזיק
מכחול דמיוני ולצבוע את השמיים בכחול, את הטבע בשלל צבעים.
לא אומר שלקיתי ב"מחלת העליזות", או שאני חווה
התקף של "געגועיטיס" אבל אפשר לומר שקצת משתוללת בי
תחושת לידה מחדש, אחרי מה שעברנו שמואל ואני.
שמחת חיים, אור חדש ניצת בנו.
אנו שונים.
ומה שמתחולל בנו גורם לנו שגם הדברים האחרים כמו נולדו מחדש
או צפים ועולים מן העבר כשכיות חמדה. היום הזה, כששלושתנו -
אישה אחת, גבר אחד וכלבה אחת יצאנו לכבוש את המושבה;
היום הזה שונה מאתמול, משלשום, מלפני שנה.
חוזר להיות מה שהיה לפני שמונה שנים!
נעים, כל כך נעים לתור ברגלינו ולטייל שוב במושבה הזו שהיינו
בקרבה כל הזמן ולמרות זאת כה רחקה מעמנו בשל נסיבות עגומות.
לא נתנו לבנו אליה. לא מחמת מיאוס. בשל הכרח לא יגונה.
המושבה שלנו הולכת ונכבשת בידי כרישי נדל"ן.
ולהוותנו היא עתידה לשנות את פניה. וכבר משנה.
על כן ,צריך לחוש-למהר לרחרח בעונג את ניחוחם של עצי התפוזים
שעוד נותרו, טעונים בפרי, כחלב בשדי יולדת.
להתפעם ממראה עצי הזית וגזעיהם שצורתם יחודית; כמו
מעידה על עתיקוּת.
לשאת מבט בענווה אל הענקים הנצבים זקופים גבוה-גבוה
מעל כולנו.
כל כך גבריים! צמרותיהם נוגסות את השמיים.
זוג אחד פה ושלושה אחרים שם, הם עצי הושינגטוניה.
לצעוד ליד השדות החרושים המזכירים כי עוד נותרו מתי מעט
עובדי אדמה חרוצים במושבתי אשר עוד מעט ימלאו 100 שנים
לגאולת אדמותיה.
מצד אחד השדות החרושים, שדות התירס,הזיתים כמו לפני
כמה מאות שנים.
מן הצד השני, ממול, כרכור הנכבשת בבניה נמרצת.
אוהבת את הטבע הנהדר, העצים המושיטים פִּרְיָם,
עלים הנותרים לבדם, יונים הומיות בקִנָּן , עשבים שותקים,
צפרים על חוטי החשמל, שני תוכים שברחו מכלובם
כי לחופש נולדו, ילדים הרוכבים על אופניים
או סקטבורד, אמא טריה דוחפת תינוק מתייפח בעגלה.
תאילנדי דוחף אלצהיימר בעגלת גלגלים.
ופרחים! הגיעה עת פריחתם הנפלאה לעין אדם.
בשיא יפעתם. מפתים את מי שיאסוף מאבקניהם
מה שדרוש כדי למלא מצוות פרו ורבו פרחים.
בימי ילדותי פעם, כמעט לא היו כבישים, ובאמת לא רע היה
בשבילי כורכר.
אבל הריח, ריח הפרדסים , היה נהדר. זוכרת את האלון הבודד,
עץ בן 450 שנה, העץ האגדי הזה הפך אתר עליה לרגל.
גזעו חלול, אנשים נכנסים לתוכו ומתפללים. הרי יש האומרים
כי הוא בעל סגולות מיוחדות וביכולתו להגשים משאלות.
אנשים מניחים שם פתקים ממש כמו בכותל.
גם אני הנחתי שם פתק לפני שנה, היתה לי בקשה/משאלה ענקית.
היא התגשמה! איזה עץ נפלא! שעה לתפילתי!
כילדה,הייתי מגיעה אליו עם חברות, רכובה על אופניים.
על הכידון היתה תלויה שקית עם תפוזים מהעץ בחצרי –
מי היה יכול להרשות לעצמו ממתקים?
ומה רע - היו אומרות האמהות - מה רע בתנובת האדמה?
היינו יושבות שם ליד האלון הבודד ועושות פיקניק,
פיותינו נוטפים עסיס של "התפוזים התפוזים שווים באלף אחוזים".
זוכרת את ההליכה ברגל לבית הספר העממי, משחקי הגומי והחבל,
קלאס "תופסת" ומחבו-אים. משחקים של רק בנות
ומשחקים של גם בנות וגם בנים. כן, זה היה מזמן.
אבל לא חלף ולא איננו. חי בזכרונות המתוקים.
לא חלף ולא איננו כי נשארתי במושבה שלי,בניתי את ביתי בחצר הוריי,
ליד הבית שנולדתי בו. ובבית שהבאתי לחללו שלושה כארזים.
בתחילת מאי יום אחד אחר צהריים, יצאנו לטייל ברחובות ילדותי.
שניים על שתיים ואחת על ארבע. להיענות לקול כמיהותיי.
גורה אוהבת לטייל איתנו. נזכרתי: כששמואל היה חולה,
אחזתי ברצועתה. כשהקדמתי מעט את שמואל, גורה נעצרה
סירבה להתקדם. כאילו אמרה: "גברת, אתם שניכם שייכים לי.
איני מוכנה שחלק מרכושי יעלם לי פתאום. אז את ואני מחכות
עד ששמואל מגיע".
בימים אלה יש ושמואל צועד לפני, כי אני צריכה לצלם פה ושם,
שוב גורה בולמת. לא ממשיכה. רגליה תקועות באדמה
ואני שואלת אותה:
"גורה, אם אמא ואבא יתגרשו עם מי תבחרי להיות"
היא לא טורחת לענות. מה? אין לה מה לעשות אלא לענות
לשאלות מפגרות כאלו? זו כלבה שצריכה אותנו ביחד.
אך מה אני ממללת כל כך הרבה כשכולנו יודעים שצילום אחד
שווה יותר המון מילים אז הנה. בבקשה: נא להכיר, המושבה שלי!
~
רוֹצָה לַשּׁוּב לִשְׂדוֹת יַלְדוּתִי
אֶל הַתְמִימוּת,הַמֵרְחַבִים,
חוֹל,ים וַחֲלוֹמוֹת
לַשּׁוּב אֶל הַמְשְחָקִים הַחֶדְוָה,
אֶל הַאוֹר,הַרֵעוּת וְהָאַחֲוָה
שָׁם בַּשָׂדוֹת
הָיְתָה אַהֲבָה,הָיוּ בָּנִים בָּנוֹת
זָרַעְנוּ עָרַכִים,כִּבַּדְנוּ מְבֻגָּרִים
וְהַיּוֹם -
כֻּלָּם סחְבָּקִים
בִּשְׂדוֹת יַלְדוּתִי
הָיוּ שְׁטַחִים יְרוּקִים,עֵצִים וּפַרְדֵּסִים
תּוֹפֶסֶת וּמַחֲבוֹאִים
וְהַיּוֹם הִסְפִּיקוּ לִבְנוֹת
גּוֹרְדִי שְׁחָקִים
כֹּל כָּךְ מִתְגַּעְגַּעַת
לִשְׂדוֹת יַלְדוּתִי וּבַּגְרוּתִי
שֶׁכֵּן הַמּוֹשָׁבָה נִשְׁאֲרָה
אוֹתָהּ מוֹשָׁבָה אֲהוּבָה
וְהִיא לִי מְחַכָּה
רַק מְחַכָּה לְיָמִים שֶל שֶקֶט וְשַלְוָה
~
לקחתי את הנייד שלי וצילמתי במושבה:
זה הבית שבו נולדתי - שני חדרים 50 מ"ר בחדר אחד הוריי
בחדר השני אחי ואני.
המכולת של הוריי - שם שפכו הרבה זיעה הוריי,כאשר במיוחד אמי הגיבורה
ניהלה אותה ביד רמה, לאחר שעות הלימודים מאד אהבתי לעזור
גן השעשועים שליד ביתי - כאן גידלתי את שלושת בניי כשהגן
היה כולו מעץ עכשו בנו אותו מחדש - ברקע ניתן לראות את ביתי
ליד גן השעשועים הוקם בית הכנסת - כשהייתי ילדה זה היה הגן שלי -
כנראה השארתי בו אוירה של קודש,כדי שיתאים לתפקודו הנוכחי
הכניסה לבית הספר העממי
הספריה על יד בית הספר
בית הספר התיכון "אזורי"
המועצה שלי לובשת חג לקראת יום העצמאות
החיבור בין פרדס חנה לכרכור - יד השילוב לאיחוד המושבות
את כל השיבולים כבר אספו
השדות שנחרשו
וממול שדה של תירס ירוק מול צהוב של השבולים
הכלים של פעם - עוד נותרו קומביינים - טרקטורים ישנים וכלי חרישה
*
*
שני זקיפים כל כך גבריים למרות ששמם הוא ניקבי ושינגטוניה
ועל חוטי החשמל ציפורים ירננו ויזמרו משירת הארץ
השנים מקודם חשבו שהם השליטים היחידים ולא!
שלושה אחרים תובעים את הכבוד
עלי גפן חדשים
ועלי גפן בנויים - אלו השלטים המובילים לכוון ביתי
פעם היו המון פרדסים
והיום וילות חדשות והמון פרויקטים
איזה יופי! ים של פרחים - כובע הנזיר ועץ תאנה שחנטה פגיה
השפן הקטן שהיה באחת החצרות, אגב הוא טען שאינו שפן אלא ארנבת
ואני...לא יודעת להבדיל
יופי של עצי זית מאד אהבתי את הגזעים - כל אחד שונה - ממש בסמוך לביתי
פוווווווווו - עופו עופו נוצות הסביון לכל המושבה.
שיצמחו לנו המוני סביונים חדשים.
תרמילים - אני אוהבת לאסוף זרעים ולשתול בגינה
הדרך לאלון הבודד - שהפך לאגדה מקומית
גיזעו חלול ובתוכו 40 השודדים של עלי באבא יכולים להסתתר
נו בערך - מי מכיר את האיש שבעץ?
רק נכנס וכבר רוצה החוצה - הגזע החלול -
שמואל נכנס לתוכו וצילמתי מהצד השני
הוא חזר פנימה והציץ החוצה - עלי -
רואים רק את המשקפיים עם קרן אור
בשלב זה איש אחד במצוקה ואשתו מתגלגלת מצחוק
כאן שמואל לא הצליח להחלץ - גורה ניסתה "לעזור"
הצעתי לו להזמין 106 שירות חירום מהמועצה שיבואו לחלץ אותו
ושמחתי כל כך שלא אני נכנסתי, כי הייתי נכנסת לפאניקה
דרדרים וחרציות ווילות
המושבה לובשת חג
מנוחת הלוחמת
אלה השורשים שלי - וכאן גם ילדיי - מחבקת בחום
בחלקת האלוהים הקטנה שלי - בחצרי
*
.png)
