הומאז' ליוצרים שהשפיעו עלינו

איזה יופי של נושא, מבטיחה לספר על סופר או משורר/ת אהובים במיוחד.

בינתיים שבת שלום עוזי יקר שלי.

"אין החוכמה ניתנת למסירה" (הרמן הסה)– לבמת הדיון של עצמי-עצמי

אין החוכמה ניתנת למסירה

גם - אין הכישרון ניתן לחיקוי

זאת למדתי ממנו. הרמן הסה

ולא ידעתי מדוע אהבתיו כל כך אלא רק בדיעבד.

הרמן הסה, סופר ומשורר גרמני

זוכה פרס נובל ופרס גתה שבה את לבי עוד מנעורי

וחזרתי וקראתי שוב ושוב את ספריו

סידהרתא, נרקיס וגולדמונד, זאב הערבה.

"פעם אהיה כמותו," הבטתי אל האופק אך גנזתי את החלום.

עיתונאות, תסריטאות, קופירייטינג

נדמה שנגעתי בעולם הכתיבה

שוכחת לחלוטין חלום נעורים.

עד אשר בגיל מבוגר יחסית הוא צף ועלה

וכתבתי את ספרי הראשון "בבואה"

מבלי להבין כלל כי הסה מצוי אצלי בתת-המודע.

פילוסופיה ואמירה -זה מה שמשך אותי בספריו, הבנתי בדיעבד

ורק בעת האחרונה נודע לי כי איני היחידה

וספריו נחשבים לספרי קאלט בעיקר של דור הפרחים

בזכות ההומניות, הרגישות, וההשפעה מן התרבות ההודית. 

אם כי, אני זו תמיד אני ולא אף אחד אחר.

"כל אחד מאתנו בא ממוצא משותף, מן האימהות, כולנו באים מאותו לוע, אבל כל אחד שואף, כניסיון שעלה מן המעמקים, להגיע אל מטרתו. אנו יכולים להבין איש את רעהו, אך כל אדם יכול לפרש רק את עצמו." הרמן הסה.

עוזי יקירי, כשקראתי לראשונה את הנושא, מיד עלו לי מי שאני רוצה לכתוב עליהן, אבל מודה - נבהלתי. חשבתי איך יתקבל משהו שכזה. אבל זה לא הרפה וזו האמת שלי. לאחר הקדמה כל כך ארוכה הגיע הזמן להציג את ההשפעה שהשפיעו עלי השתיים.

"שתיים הן ולא יודעות"

בת ארבע הייתי כשפגשתין  לראשונה

הן הראו לי רזי החיים

כמעט כל שאני יודעת מהן באו לי.

אנדה* למדה אותי להביט בעננים

לראות בהם צורות וחיים

כי על ענן כביש רץ ענן חמור...

לתת לדמיון לעוף איתם

ומאז הדמיון הוא חלק מחיי.

היא סיפרה לי על הים

היא הביאה לי אותו אל החדר

בצדפים סדורים על מדף.

בזכותה אני יודעת שהים הוא מקום

בו גוף ונפש נפגשים.

לפעמים נפגעים וזה כואב

וזה בסדר לבכות ולא להסתגר

מרים** נתנה לי את טנטן

'הוא שלי והוא בסוד

והוא כולו קטן מאד'

הוא ידידי הנאמן

זה שאינו פוחד משום דבר

והוא אצלי עד היום

הוא יודע לשחרר בי מעצורים.

היא גם סיפרה לי על 'ברוגז'

אבל גם על התפייסות.

היא למדה אותי כבר אז

שלפעמים מאבדים אדם יקר

וזה כואב כל כך.

היא ידעה שגם עם ילדים

צריך על המוות לדבר,

החכמתי להשתמש בזה

בגיל אחר.

היא גם הראתה לי שלא תמיד הכל ורוד

לפעמים – מכאיבים למשהו קרוב

זורקים פרח יפה של אהבה

והולכים 'לשחק' עם ילד אחר,

אז מזילים דמעה וממשיכים הלאה.

שתיהן למדו אותי לרואת את היופי

להפנים אותו לכתוב אותו ולצייר אותו,

הן כיוונו אותי כיצד להתבונן בעולם

הן אמרו לי לשמור תמיד את הילדה שבי.

מאז גדלתי ובגרתי קראתי ספרים

פילוסופים תורתם הראו לי

כולם העניקו לי ידע למדו אותי דעת

אבל לא מהם החכמתי –

החכמתי מאותם דברים קטנים

שהראו לי השתיים.

* אנדה פינקרפלד

**מרים וילנסקי (שטקליס)