על ההעלמות של הטעם מהשפה העברית

בימינו. קורא ממוצע של טקסט עברי, כולל שירה, לא חש כמעט את ההטעמה כשהמילה היא מוטעמת  מלרע. כשהמילה היא מוטעמת מלעיל, הקורא כן חש את ההטעמה. למשל במילה: "אגם" המוטעמת מלרע, ההטעמה היא בהברה: "גם". אבל הקורא צריך להתאמץ כדי לחוש את זה. לעומת זו במילה: "חושבת", הקורא חש את ההטמה בהברה: "ש".

זה לא אומר שהקורא קולט את הטקס בהטעמה אשכנזית כמו  בזמן ביאליק. מילים מודגשות מלרע לא הפכו להיות מודגשות מלעיל.

רוב המילים בעברית מוטעמות מלרע.

גם בשיר ישן חרוז ושקול. הקורא לא חש את הטעמות המלרע בעצימות מספיק, ולכן כמעט שלא קולט את המקצב והמוסיקה.

אולי זו סיבה מרכזית, לעליית קרנה של הקראת שירה, בה המשורר, מטעים, ואז זה נקלט אצל הקהל.

הבעיה קיימת בשירה חרוזה ושקולה, כלאמר בשירת הוורס. אבל קיימת גם בשירת החרוז החופשי, בשירים היותר מוצלחים בה יש כן קצב ומוסיקה, שכן נשענים על הטעמות.

השירה חייבת לפנות לקהל הרחב, שאיננו חש את ההטעמות. המשוררים בימינו, וגם העוסקים בשירה המובהקים, וגם הדור היותר מבוגר, כן חשים את ההטעמה. ואז לא מבינים שיש בעיה. וגם אם כן מבינים איך הם יכולים ליצור שירה כשהם חשים את ההטעמות, והקהל הרחב לא.

יש לחשוב ברצינות על הבעיה הזו. ולשקול, איך לפעול.