נונסנס

"אוף. שוב השמש זורחת" אמרה המחברת כשהציצה מבעד לחלון המשקיף על העיר.

"כן, גם היום היא יוצאת מהבית מוקדם" אמר העט הורוד כשעקב אחרי הדמות החוצה את הכביש. "אבל אל תהיי כל כך בדיכאון, מחברת. יש לי תחושה שהיום זה הולך לקרות."

"זה לא קרה כבר שנים, עט. לא איכפת לה בכלל שאני מסתקרנת."

"גם אני סקרן, אין לך מושג כמה זה מעצבן אותי שהיא השאירה את אפריל ואת טום ברכבת התחתית כבר שנתיים ומי יודע מה קרה להם."

"נכון. לו רק היינו יכולים להגיד לה שזה מעניין ושתמשיך לכתוב."

"כן, תמיד היא מוציאה בדפי בוקר את התסכולים שלה על כל העולם, אבל אין לה שמץ של מושג כמה מתוסכלים אנחנו." המחברת נפתחה והחלה לדפדף בין דפיה "ועוד לעצור ברגע קריטי" יבבה, "בדיוק כשטום מאבד את ההכרה ואפריל נלקחה בשבי המדענים המרושעים. איך היא עושה דבר כזה?" אמרה.

שניהם נאנחו עמוקות.

"היי, אולי ננסה להמשיך מפה?" העט אמר.

"כן, כן!" המחברת קפצה ממקומה בהתלהבות. "יש לי כבר רעיונות לשלושה סופים אפשריים ולספין אוף שיצא בתור פאנפיקשן אנונימי, כי הרי אני לא אגלה להם שאני מחברת."

העט גיחך "זה באמת יהיה מצחיק לכתוב להם באתר by a notebook. מחברת, בסוף את תהיי סופרת בינלאומית." הוא קיפץ על הדף החלק הראשון וחיכה לסימן "אוקיי, תגידי לי מה לכתוב."

המחברת התחילה להכתיב והעט טייל עליה בפרץ של התלהבות "אפריל נמנמה בחדר 93A. קול דלת פלדה נטרקת נשמע."

פתאום שניהם שמעו דלת פלדה בין כתלי הבית. העט הצטמרר בפחד.

קול צעדים הלך והתחזק כשהבריה האנושית התקרבה. היא הביטה במחברת הפתוחה ואז בעט שנתפס בשעת מעשה. עיניה טיילו על המילים החדשות שהופיעו יש מאין במחברת והעט הורדרד הסמיק וחיפש אחר מילות התנצלות. הסופרת תלשה את העט ממקומו ונעצה בו עיניים. "מה, אתה חושב שאתה יכול לכתוב יותר טוב? שניכם חושבים שאני פשוט יושבת וכותבת את מה שיש לי בראש?" היא חיכתה לתשובה אך שניהם שתקו.

"תמיד כשאני עושה את זה יוצא סיפור מזעזע." היא התגוננה. "אני עושה תחקיר, הולכת לספריה, מטיילת, שואבת השראה, עושה סיעור מוחין, מראיינת מומחים ומה שיוצא בסוף זו מחברת מלאה קלישאות מעוררות בחילה." פסקה והשליכה את המחברת ואת העט אל האשפה בתסכול.

השניים השתתקו וצפו בה ישובה מול המחשב כל אותו הערב.

"לא יהיה סוף לסיפור הזה בחיים" לחשה המחברת כשוידאה שהסופרת נרדמה. "היא ויתרה עלינו."

בתגובה, העט קפץ מתוך הפח ומשך את המחברת איתו. הוא דחף אותה מעלה ושניהם טיפסו בחזרה אל מקומם הטבעי בשולחן הכתיבה. המחברת הגיעה למעלה מתנשפת ומיד קרסה חזרה אל השינה. העט לא ויתר וטפח בעדינות על המחברת המנומנמת "קומי מחברת! ממשיכים?" הוא קרץ לה ונעמד בראש הדף החלק הראשון.