איש הציפורים

בקלות יכולתי לכנות אותו "איש הציפורים". על התוכים שלו השגיח בקפדנות, ובגאווה סיפר שהם חצו את רף החיים של תוכי אנגלי ממוצע ב-12 שנים. הוא מחליף להם נייר, מוסיף גרעינים, מקל עם דוחן ודבש, מנקה את כלובי ההטלה, עוד תירס עוד חסה עוד גזר עוד חסה. "רק לא אבוקדו" הפציר באמי והיא הנהנה והחזירה את הפרי למקרר.

ההתרגשות תפסה אותו פעם נוספת כשאסף לביתו עוד גוזל פצוע וחסר אונים והתחיל לחתוך עבורו קוביות קטנות של חלבון ביצה. כל שעה קיבל הזרזיר ארוחה ועוד לפני שהספיק לצייץ מרעב ואבי היה משוחח עמו כאילו למד את שפת העופות עוד ביסודי.

"כל היום אתה עם הציפורים שלך. הכל אני עושה לבד." אמי הייתה אומרת בכל יום ראשון בעת ניקיון הבית השבועי ואבי היה ניגש אז אל שואב האבק הצהוב והכבד. תחילה שואב את החדר בו שהו כלובי הציפורים, לאחר מכן את כל השטיחים הפרסיים ואת כל פינות החדרים ולבסוף את המרפסת שצברה חול ואבק על רצפתה בעקבות אדניות התבלינים הרבות שהצמיחו תבלינים אוהבי שמש.

כששאב את הרצפה, הבחין באותו בוקר בשני זרזירים מעט גדולים יותר מזה שהציל באותו הבוקר ממלתעות החתולים. הזוג עפו הלוך ושוב ממנורת הרחוב הלבנה אל אדן החלון בו שהה הגוזל. אבי הפסיק מיד את השאיבה.

אמי צעקה מתוך הבית, "כמה לכלוך משאירות הציפורים שלך. כל הבית פרווה...אה, נוצות התכוונתי."

"אני כבר מנקה שם שוב." הוא הרים את הקול בחזרה ונעץ מבט בזרזירים שכנראה היו הוריו של הגוזל הפצוע. כשעקב אחריהם במבטו ראה אותם מסכנים את חייהם בדשא החם והמלא בחתולים רעבים כשהם מחפשים אחרי תולעים וצרצרים עבור בנם. הם תפסו קצת ואכלו ואז כל אחד מהם התעופף מעלה אל מנורת הרחוב עם חרק קטן בפיו.

הם ניסו להגיע אל הבן שלהם ששוטט בכלוב הירוק בהתרגשות. מקורם נקש בעדינות על החלון, אך להגיע אל בנם לא יכלו.

"אני יורדת להאכיל את החתולים. תמשיך לנקות את הספות בינתיים." צעקה אמי, הפעם לא מתוך כעס, אלא כניסיון להתגבר על שואב האבק.

"בסדר" צעק חזרה לעברה. כל עוד החתולים שבעים ולא פוזלים במבטם אל משפחת הזרזירים לא הייתה לו בעיה עם זה.