שלל גחליליות

הכל מתחיל מבפנים.

אל תתן לאנשים לחשוב אותך,

תחשוב אתה את עצמך.

המוזות שורקות רק למי שחורק את שיניו.

אני אומר לעצמי, כל בוקר לפני שאני נרדם בשינה האמתית,

ואז איש הזומבי התימהוני הולך לו בריחוף מושלם ובמעגלים,

סביב נקודת קטנה של אור חשוך, בתוך עצמו.

ואני רק רציתי לצאת לקדימה סוף כל סוף,

החלומות שמורים באוויר והראש הוא רק הכונן והידיים הם המדפסת שמדפיסות את כל מה שנמצא שם בחוץ, וזה הרבה חרא.

אל תתן,

אל תתן להם לחשוב אותך,

תהיה פינקס – עוף החול , תחשוב על העולם כדף ואתה הוא המכחול. הרבה טעויות נכונות והרבה עבודה לחינם, הרבה "שכח מזה" וקצת "נו קדימה אתה כבר יודע את זה"

העננים בחורף הם הבשורה לקור שהסביבה כה צריכה, לפעמים, גם אני מרגיש שהחיים שלי הם מעגל אחד גדול של חזרות אינסופיות של אותה טעות נכונה ולפעמים גם אותה אני שוכח לטעות ועושה את מה שלא נכון לי לצדוק.

אז מי אני, אם לא רק חרזן של תעלולים, אם לא רק קורבן של נסיבות. מי אני אם לא רק מי שאני עושה את עצמי בתוך עצמי, הדרך עוד ממשיכה והירח קורץ למלאך, לפעמים מצטרפות פיות קסומות, לפעמים הולכים איתך יד ביד עוד אבירים שמחפשים על מי לרכב. לפעמים אני נוסע באוטובוס ורואה את אותם אני בצורה כל כך מורכבת-פשוטה, ואני מבין שאנחנו פה רק אחד,

שכולנו הוא אותו האדם הראשון, וחווה,

ששואלים שאלות, שרוצים לדעת איפה הלילה הולכים לישון,

מחפשים את האוכל ומוותרים על הוויטמינים, שעושים חיוך למצלמה אבל לא יודעים את מי לשאול איפה עולים בתחנה הנכונה. אולי זה רב – הכוכבים שדג לו סיסמאות בן האסונות והופך אותם אחרי זה לחגים, ואולי זה הכל רק אצלי בראש, 

בפנים.