המפעל להרס החלומות

המפעל להרס החלומות

          זה היה יום בהיר ברחובות של ונטו. תכננתי לשבת על גדת הנהר ולצייר, אך כשהייתי עוד בתחילת הציור, קצת לאחר ערבוב הצבעים, הבחנתי בצל שהתקרב לכיווני ונעמד מאחורי. הסתובבתי להביט בו ועיניי נתקלו באדם לא מוכר: הוא היה גבוה, בעל עיניים כהות ולבוש בבגדים לבנים והוא גם לא יכל לדבר, או שלא רצה. בתחילה חשבתי שהוא מקבץ נדבות מכיוון שהוא הרים בעדינות את ידו לעברי כאילו הוא מבקש ממני דבר מה. קראתי לעברו "לא" ו "לא תודה" אבל הוא כנראה היה חירש כי הוא לא השיב לי, צעקתי אליו "אין לי כסף" אך הוא נותר במקומו בצורה מעוררת חשד. לא רציתי להסתכן. הסתובבתי במהירות כדי לאחוז בחפצים שלי ולברוח, אך הוא תפס את ידי בכוח וניסה למשוך אותי משם. נאלצתי להניח את פלטת הצבעים מידי השמאלית ולהיעזר בה כדי להשתחרר מאחיזתו. הוא החזיק אותי חזק ומשך אותי לאחד הרחובות הצדדיים, צעקתי לעזרה אך הוא הוביל אותי במהרה לסמטה צרה לפני שמישהו היה יכול להיחלץ לעזרתי.

      זו הייתה סמטה ארוכה ושקטה, צדם האחורי של שרשרת בתים מוזנחים. חבלים עם כביסה רטובה שטפטפה עליי מעל ראשי ולכלוך שנערם על המדרכה מתחת לרגליי. משכתי את ידי הימנית לכיווני, אך לא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו. האיש הגבוה לקח את כף ידי והניח אותה על דלת מתכת חלודה. אני עדיין לא יודעת אם דמיינתי את כל זה או לא, אבל התמונה הזו זכורה לי בבירור: הדלת התנפצה לרסיסים ונעלמה. לא צפיתי את הדחיפה שהגיעה מכיוונו, וכמעט מעדתי אל תוך מדרגות הכניסה שהובילו כלפי מטה. כשעמדתי שם בפנים, נעצתי בחזרה מבט בגבר ההוא, מתלבטת אם להמשיך להיאבק בו ומנסה לפרש את כוונותיו העתידיות: בתחילה היה נדמה כאילו הוא מנסה לתקן את הדלת, או לחפש אחר הרסיסים הזעירים שלה, אבל הוא לא. היה לו רעיון פשוט עוד יותר: הוא חיפה על הדלת בעזרת ידיו ורגליו הארוכות והשעין את סנטרו קדימה כמסמן לי להמשיך בדרכי מטה אל המדרגות החשוכות. נעצתי בו מבט דקה ארוכה, אך נדמה שזה לא הפריע לו. האיש נשאר במקומו כאילו הוא קפוא, לא מניע את שריריו ולא מביע שום הבעת חיוניות בעיניו.

          כשסיימתי לרדת מטה במדרגות מצאתי את עצמי בתוך מבוך של קוביות משרד מעץ. בחלקן היו מזכירות וחלקן היו ריקות לחלוטין. הלכתי באמצע, מביטה באי רצון בעבודתן ומנסה תוך כדי להבין היכן אני. זה נראה כמו מקום לחוץ להיות בו. העובדים המשיכו בלי להבחין בי, דאגה ועומס ניבטו מעיניהם. בסוף המסדרון, גבר אחר ניגש אלי, אף יותר גבוה מזה שהביא אותי עד לכניסה. אם כי אני לא בטוחה שהוא היה גבר: גופו נראה אנושי, אך הבעות פניו גרוטסקיות ומוגזמות, כאילו ראשו הוא קליפה שמסתירה משהו אחר מנשמה.

          כשהתקרב הבחנתי באיפור על פניו, כבד כמו של ליצן עצוב, ובשמלה ארוכה עם הדפס של ריבועים בכל צבעי הקשת שכיסתה את גופו הדקיק. כשנעמד מולי הבטתי למטה, הוא לא היה רק גבוה, הוא נעל עקבים גבוהים. "אחרי ילדה" הוא מלמל כשהוא הוגה את המילים בהטעמה שגויה ומשתמש בלשונו בהגזמה. לא היה לי מושג לאן אני הולכת, וידעתי שזה רעיון גרוע ללכת אחריו במקום לא מוכר, אבל עשיתי זאת.

          "לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי בזהירות והוא כנראה לא שמע אותי כלל.

          המשכנו דרך דלת מנצנצת לתוך חדר נוסף עם שולחן, שני כיסאות ורצפה שהיו מפוזרים עליה כדורי פלסטיק לבנים ואדומים, כאילו נפלו ממקום כלשהו ואיש לא טרח להרימם. יותר מכל הדאיג אותי הקישוט של הקירות שדמה עד מאד לפרווה שחורה עבותה. האיש הניח אותי בתוך הכיסא כאילו אני חפץ דומם והתיישב מולי. "את יודעת למה את כאן, לא?" הוא אמר בקול ממלמל שהציק באוזניי. נענעתי את ראשי בשלילה ונעצתי בו מבט מבולבל כשאני מזיזה ברגליי את הכדורים ומפנה מקום ברצפה. "את כאן כדי לעזור לנו לעזור לך" הוא אמר וחייך. "מה..מה אתה רוצה ממני?" שאלתי לאט כדי להיות בטוחה שהיצור יבין.

          הוא גיחך בתגובה  "מספר דברים, נגיע אליהם אחד אחד" . הוא נשך את שפתו כנהנה מלמתוח את הזמן. "דבר ראשון, תחתמי על החוזה" הוא נתן לי עט והניח חוזה ענקי למראה שנראה יותר כמו בריסטול על השולחן. "זה גדול, קל לקריאה" הוא ציין.

          כמובן שלא יכולתי להבין דבר מהכתוב, זה כלל לא היה באיטלקית. החוזה דמה יותר לרצף של ציורים של ריבועים ועיגולים עם קווים במרכזם. לא היה לי מושג על מה אני חותמת "בבקשה תן לי ללכת" התחננתי כשהיצור נעץ מבט מרוצה בחוזה, כאילו מצאה חן בעיניו הדרך שבה היה מנוסח. "או, את תוכלי" הוא הסתובב ונגע באצבע ארוכה במיוחד באפי "ברגע שתחתמי".

          "ובכן, אתה יכול להגיד לי מה כתוב?"

"לא, את צריכה לקרוא לבד" אמר קול נמוך ומצמרר מתוך הקירות הפרוותיים שהקיפו את החדר.

"אבל אז אני עלולה להתחייב למשהו שלא אוכל לקיים".

"לא..לא לדאוג. רק תוסיפי את שמך מעל הקו" אמר בקוצר רוח. הוא בבירור לא היה מסוגל להבין אותי, הוא היה בעולם משלו. אין טעם להמשיך לדבר איתו יותר. כשהבעה מחרידה צצה בפתאומיות על פניו, כאילו פרצה מתוכו בטעות, הרגשתי איך ליבי מתחיל להלום. הדאגה חילחלה אל שריריי והרגשתי איך הם מבקשים להימתח, להיות דרוכים לכל מצב. מצאתי את עצמי עדיין עם העט ביד קופצת בפתאומיות מהכיסא ורצה לעבר הדלת.

ניסיתי לדחוף ולבעוט , אך ללא הועיל. היא לא נפתחה.

          "תפסיקי לנסות להימלט! את שלנו עכשיו, תחתמי" הוא אמר כשהוא דחף את כסאו לאחור בשלווה, קם והתקרב אליי. הייתי קפואה מפחד מכדי לחשוב בהיגיון, האינסטינקטים שלי החליפו את החשיבה הרציונאלית. פעלתי מתוך תחושת בטן, בלי יכולת ממשית להבין מדוע הושטתי את היד לדקור את הקיר הפרוותי בעט. זה לא הרגיש כמו חריטה על בטון או לבנים, יותר כמו חריכת עור. קפצתי לאחור בפחד כשהדיו השחור התערבב בנוזל שזלג מהקיר. הקיר שאג כמו חיה במצוקה שנפצעה מדקירתי. כל הבניין התחיל לרעוד ואני התחלתי לקבל את הרושם שאני בתוך זאב גדול שחור ושעיר. זינקתי מתחת לשולחן ואחזתי באחת מרגליו בחוזקה. הייתה לי תחושה שעשיתי טעות רצינית. "מחללת!" צעק האיש "איך את מעזה להזיק למבנה קדוש?" הוא נשען על השולחן על מנת לתפוס אותי.

          שם זה היה, ממש מתחת לשולחן, מוסתר מתחת לערמה של כדורי פלסטיק לבנים : ארבעה קווים עמומים של אולי דלת סתרים. קמתי מהצד השני של השולחן, עומדת כשהאדם עדיין מנסה להגיע אלי מצידו השני, ואז דחפתי את השולחן עליו.

          הוא החליק לאחור על גבו, מאבד שיווי משקל כשרגליו נתקלו בכדורים הקטנים. זו הייתה ההזדמנות שלי, אולי לצאת מכאן, אולי להגיע למקום יותר גרוע. השתמשתי באותה העט ממקודם כדי להפריד את הריבוע שאינו קבוע ברצפה משאר השטיח האדם, חורטת פנימה את דרכי עד שיכולתי למשוך את הריבוע החוצה מהשטיח.

          האיש הגבוה בעקבים עמד נרגז מעליי, מושך אותי בחולצתי "מדוע מירנדה? מדוע?" הוא נשף מבין שיניו בצבעי שחור לבן. מהיכן ידע איך קוראים לי? זאת לעולם לא אדע. לא יכולתי להשתחרר מאחיזתו, הוא בכל מקרה היה חזק יותר ממני. ניחשתי בעצמי איזו מחשבה הוא מעבד כעת במוחו הקר והאכזר, וידעתי שלא היה באפשרותי לשכנע אותו לחוס עליי במילים. הבטתי בחור הקטן ברצפה: זה לא המוצא האידיאלי שדמיינתי. אין סולם, רק פתח חשוך לחלוטין, לא יכולתי לראות דבר בתוכו מלבד נצנוץ של מתכת.

          הנפילה למטה דרך המרווח בשטיח נמשכה רק מספר שניות. מצאתי את עצמי נוחתת בתוך מסלול מתכת רך, מאלה שמשתמשים בהם ליצור צינורות ניקוז. היו שני מקורות אור בחדר החשוך, אחד לימיני ואחד לשמאלי (פרט לאור נוסף שהגיע מהיכן שנפלתי לפני רגע, אבל הוא קטן מכדי להאיר את החדר) והם העידו שיש מספר מעברים להתקדם בהם. מתחתי את ידי קדימה כדי לגשש את מיקום הקיר, אבל לא מצאתי אותו. הנחתי שאני נמצאת במנהרה רחבה. והחלטתי ללכת דרך הנתיב השמאלי. בסוף הדרך, ההרגשה שאני נופלת הכתה בי שוב, הפעם לא מחליקה אל החושך אלא לתוך האור. לקח לי מספר שניות להתרגל לאורות הבהירים, שפשפתי את עיניי עד שיכולתי לפתוח אותן לרווחה. קמתי וראיתי שאני עומדת על מין צינור מתכת רעוע ועבה, שהיה גדול ממני פי כמה. בזהירות החלקתי ממנו אל משטח המתכת המרכזי הגדול שחיבר בין כל החלקים של החלל הגדול שנפרש לפניי.

          המרחב היה גדול כל כך שלא יכולתי לראות היכן הוא מתחיל או מסתיים והדבר הראשון שהגיע לאזניי היה רחשי התקתוק והשריקות של מכונות אדירות מימדים שקיטור יצא דרך ארובותיהן. אז זה מפעל, אבל של מה?

          אישה רזה וגבוהה מאד, זהה לגברים שראיתי קודם, התקרבה אליי עם חיוך מעושה על שפתיה. היא לבשה שמלת פסים מחוייטת בשחור לבן ומעיניה ניבט בוהק אפל. בתחילה חשבתי שיש לכלוך שחור תחת עינייה, אבל כשהתקרבתי גיליתי שזה איפור, צללית שחורה.

          "שלום" היא אמרה במבטא שלא הכרתי והתכופפה על ברכיה כדי ללטף את לחיי, נרתעתי לאחור כשחשתי את ציפורנייה החדות מחליקות על פניי "מה שמך, ילדה?" היה כל מה שהבנתי מהמשפט שאמרה, מכיוון שהיא דיברה תמיד כשהיא קופצת את פיה כמו כלב שמירה. לא רציתי לענות, משהו בה היה חשוד עד שזה היה לא נעים לעין להביט בה, אבל לא רציתי להקרין חולשה, אז עניתי.

          "אני מירנדה" דיברתי בקול רהוט וברור, כדי שהיא תוכל להבין אותי, מאחר שהיא בוודאות לא שלטה טוב באיטלקית."נעים להכיר אותך" הכרחתי את עצמי ללחוץ את ידה בנימוס. היא הרחיקה את ידה משלי כאילו הייתי עשויה מאש "את מוכנה להצבה שלך כאן?" שאלה.

          מה? על מה היא מדברת?

          "סליחה?" רציתי שהיא תחזור על המשפט, אבל היא לא עשתה זאת. היה לי יותר קל להאמין שהיא רובוט מאשר בן אדם, מאחר שהיא לא הקדישה כל תשומת לב למילותיי, לתנועותיי או לשפת גופי.

          היא המשיכה להתעלם ממני כשהלכתי מאחוריה בחוסר ברירה בין מכונות האלומיניום הכבדות, אז כבר ויתרתי על לדבר איתה שיחה רגילה, האישה הייתה מרוכזת מדיי בעצמה. הגענו למבוי סתום במפעל, מרפסת מתכת השקיפה על ים עצום של מכונות שלא ניתן היה לראות את ראשיתן, אלא רק להביט בתהום מלאת האדים. 

          אולי הגיהינום קרוב אליי יותר משחשבתי?

          "ילדה" היא התכופפה בחוסר זהירות על המרפסת, ולא העזתי להזהיר אותה על כך, "לפני שאנחנו מתחילות, אני צריכה שתמלאי את הטופס הזה ותחתמי בתחתית" היא שלפה נייר מקופל מכיסה והביאה לי אותו. בזמן שקראתי את הדף, היא שמה עט מתכתית קרה בידי. אותיות רזות ומפוררות שנראה שנכתבו במכונת כתיבה, הפעם באיטלקית התקבצו על הנייר. הן כנראה היו תרגום לא מוצלח משפה אחרת, מכיוון שהמילים לא התחברו למשפטים הגיוניים. נעצתי עיניים במסמך דקה ארוכה, מחכה שיקפוץ למוחי רעיון טוב יותר מאשר לקפוץ לתוך התהום, אבל המחשבות שלי היו מבולגנות.

          "אני-אני חייבת ללכת" ניסיתי לפלס דרך חזרה לכניסה.

"מה קרה?" שאלה האישה בטון מאיים ודחפה אותי לעבר המעקה, מצמידה אותי לברזלים. "תחתמי!" היא נבחה אליי כששתי ידייה צמודות לזרועותיי בכוח , כך שלא יכולתי להזיז שום דבר מלבד כף היד עצמה.

לא רציתי. קראתי את רוב המסמך, אבל הבנתי ממנו מעט מאד. לכפות עלי למסור את ה..החלום שלי? למה הם התכוונו? אין לי בעלות על החלומות שלי. אני בקושי מסוגלת לזכור על מה חלמתי ברגע שאני מתעוררת בבוקר. מצד שני, הנחתי שעדיף לא לחכות יותר מדיי ולראות מה הכוונה. עיניה של האישה האדימו והתנפחו בכעס, היא לא הייתה בן אדם סבלני.

          "מה-מה קורה אם אני לא חותמת? למה-למה שתחייבו אותי בכלל?" אמרתי בגמגום. היא תפסה את כתפי בקוצר רוח ואמרה "אני יכולה לקחת את היד הקטנה שלך ולהכריח אותה לרשום מירנדה בתחתית הדף עם קצת עזרה מבחוץ"

"למה את עושה לי את זה?" התחלתי לבכות כשהיא אחזה את ידי הימנית וניסתה לרשום איתה לנגד רצוני "מה יוצא לך מכל זה?" שברתי את האחיזה שלה וזרקתי את העט והנייר לתהום.

"זה לטובתך, על אף שאת מסרבת להבין" היא שלפה דף חדש מכיס בשמלתה "עשי זאת עכשיו או שמה שקרה לעט המסכן יקרה גם לך" נשכתי את לשוני בדאגה.

לא רציתי לדעת מה נמצא בתחתית התהום שהקציפה אדים, היא כנראה גם הייתה מאד עמוקה כי לא שמעתי את קרקוש המתכת של העט שנוגעת בתחתית. אולי אני בגיהינום כבר עכשיו?

החזקתי את העט ורשמתי ביד רועדת את שמי מעל הקו.

          "יופי. עכשיו אני יכולה להראות לך את החדר שלך" היא משכה את ידי וגררה אותי בחזרה לצומת המרכזי. עשרות חדרים היו בחלק הזה של המפעל, רובם מובנים בתוך המכונות. היא חיפשה חדר פנוי שנוכל להיכנס אליו, והפנתה אותי באלימות לעבר דלת מתכת גדולה. האישה העבירה מפתח והדלת נפתחה כלפי מעלה, כמו פה שמנסה לבלוע אותנו. היא שמה אזיקים על שתי ידיי לאחר שכפתה עליי להתיישב בכיסא מפלדה.

          "מה את הולכת לעשות לי?" שאלתי בחרדה, אבל היא רק חשפה שיניים לעברי "זה לטובתך" היא המשיכה עם אותה המנטרה העמומה. האישה כיסתה את ראשי עד העיניים בקסדה שהייתה מחוברת למכונה. אני עומדת לסבול?

          היא התחילה לרשום משהו על שולחן קטן שהיה לשמאלי "אני כבר אסיים למלא את הטופס בשבילך" היא אמרה בקרירות "רק תאמרי מה החלום שלך"

          "מה? איזה חלום? מה את רוצה ממני?" התפרצתי עליה "אני בן אדם! את לא יכולה פשוט לקשור אותי ככה! מגיעים לי הסברים מה קורה כאן!"

"לא עכשיו" היא סיננה באדישות "מה החלום שלך, מטרה בחיים. אני צריכה לדעת בשביל לכוון את המכשיר בהתאם"

"מטרה בחיים? אני רוצה להיות אחות" שיקרתי כדי לרצות אותה.

"לא נכון. את רוצה להיות ציירת" היא אמרה ביריקה כשקמה ממקומה. היא הצביעה בציפורן חדה על כתם צבע צהוב שנשאר על מרפקי מהניסיון לציור הבתים על גדת הנהר.

"אני צודקת?" היא רצתה לוודא.

"כן" נאנחתי.

החזקתי את זה כל כך הרבה זמן בפנים. נמנעתי מלספר לאחים שלי, להורים שלי ובעצם לשתף אדם זר היה קל בהרבה. לא שהייתי מספרת לה אם הייתה לי ברירה.

"אני רוצה להיות אמנית מפורסמת. אני רוצה שהאמנות שלי תוצג בכל הגלריות היוקרתיות. אני רוצה הכרה. אני רוצה להתפרנס מזה" הפסקתי לדבר באמצע, משמיטה את החלק החשוב במשפט: הקשר הרוחני שלי לאמנות.

          "יופי. נהדר!" היא פיהקה לכיווני ורשמה בדף "עכשיו, תחזיקי חזק במסעדי הכיסא, ותתרכזי בחלום" היא ביטאה את המילה "חלום" כאילו מדובר ברעיון דוחה במיוחד שאין סיבה הגיונית לא להיפטר ממנו.

          לא הקשבתי לפקודות שלה. החלטתי שאני לא הולכת להיות שפן ניסיונות. השתדלתי לחשוב על כל דבר מלבד ציור: חשבתי על חשכת הלילה בזמן שהמכונה העבירה פולסים של אנרגיה לאורך גופי. הרגשתי איך אותה אנרגיה מטיילת לאורך ורידי, מקיפה את גופי ומנסה למשוך את הלילה מתוך החיים שלי, להעלים את הזיכרון לנצח.

          מיד כשהבנתי זאת, שיניתי את המחשבות שלי למשהו אחר: השוק של ימי ראשון, רכיבה על אופניים, שדות של ורדים זהובים, השכנים החביבים שלנו. דהרתי בזריזות ממחשבה למחשבה לפני שהאנרגיה שרצה בנימים שלי תגנוב אחד מאותם רגעים מושלמים.
"את הולכת נגד ההוראות שלי" היא דקרה אותי בלחי בציפורן ארוכה ומלוטשת.
"איך אתה יכול לדעת על מה אני חושבת?" צעקתי בחזרה לעברה מהמקום הרחוק שבו הנשמה שלי התחבאה.
"המכונה מאתחלת את עצמה מחדש כל הזמן" היא מלמלה ברוגז.
"אולי היא נדפקה?" צעקתי בהיסטריה מתוך הבור האפל של המחשבות שלי.
"אולי את נדפקת" היא תקפה אותי בחזרה.

          המכונה עדיין פעלה, הפסקתי מייד לחשוב על האישה, כי הרגשתי שרעיון קיומה עוד מעט וייגנב מתוכי מרוב שהתמקדתי בו. ידעתי שבשביל להגות תוכנית בריחה, אני צריכה את הרעיון של הקיום שלה במוחי. למורת רוחה, המשכתי לרוץ בתודעתי בין מחשבות על רעיונות שונים לחלוטין, משגעת את המנגנון שמנסה לגנוב מושגים מתוכי.
          "זהו זה! נשבר לי!", היא שאגה בכעס ועצרה את המנגנון שפיקח על כמות האנרגיה שהמכונה דאגה להעביר לתאי המוח שלי.  היא רצה החוצה, רוקעת ברצפה המתכתית ברעש חזק עם העקבים שלה.

          ידעתי שאני חייבת לחשוב על משהו תוך דקה. לבי החל להלום בחיפוש אחר פתרון. אני אהיה חייבת לבחור משהו שהמכונה תגנוב ממני לנצח. אולי אם רק אצליח לחשוב על משהו שאני כלל לא זקוקה לו..?

          יכול להיות שהיא לא תוכל להבחין איזו מחשבה היא והמפעל הטיפשי שלה הצליחו לשבות במכשיר. אבל מה לבחור? אני חייבת למהר!  

          היה ברור לי על מה אני לא רוצה לחשוב כשהמכונה תופעל שוב: המשפחה שלי, חבריי הטובים, התחביבים והאופי שלי, האהבה שלי..

          על מה אני יכולה לוותר ולדעת בוודאות שחיי יהיו טובים יותר בלעדיו? אני יכולה לחשוב על כמה דברים: אלימות, עוני, מחלות..לא, רגע!  אבל גם אותם אני צריכה אותם! אם הם לא יהיו קיימים, אני עשויה לסבול מהם ואפילו לא לדעת שמשהו לא בסדר. למסור אותם למכונה, פירושו לוותר על מושגים חשובים ככסף, בריאות או אהבה ולהחליפם ברעיונות מעורפלים.

          הרעיון צץ בראשי מיד אחרי האישה נכנסה שוב עם גבר גבוה נוסף עם שיער בלונדיני וזיפים.
הוא בדק את המכונה, העיף מבט במקומות שבה הייתה הקסדה מחוברת לראשי והעביר את אצבעותיו המשומנות על כבלי החשמל "הכל נראה בסדר" הוא דיווח באותו מבטא משונה שלא יכולתי לזהות. הוא רכן והביט אל תוך עיני לרגע ונהם: "אין דאגות, הפעם זה יעבוד" כאילו אני גם רוצה שהמכונה תעבוד כמו שצריך.

          האישה המתוחה משכה את הידית בשנית, אבל הפעם ידעתי בדיוק מה אני עושה.

          החלטתי להביע את המונח שבחרתי באמצעות מחשבות שיורכבו מהשפה האסוציאטיבית הפנימית האישית שלי, תוך שימוש בדרך המעוותת שבה תפסתי את המציאות. במחשבה הראשונה הייתי בחושך מוחלט. לא היה לי כסף, בגדים, קרובי משפחה או גוף שאפשר לנוע איתו. נתתי לרעיון לרסק ולפורר אותי לרסיסים של קיום.
המחשבה השנייה שלי הייתה די דומה, אבל באה לידי ביטוי באופן שונה. ניסיתי לא להתרכז בדמיון הזה יותר מכמה שניות, כך שגל האנרגיה שהמכונה מפיקה לא יספיק לבטל את המשפחה שלי: ישבתי לשולחן בארוחת הערב עם אבא, אמא ושני האחים שלי. אוכלת בהנאה כלפי חוץ, אך סובלת מבפנים. הילדה שהייתה במחשבותיי דמיינה את עצמה נשארת בודדה, כשכל המשפחה שלה נעלמת. אחרי מספר שניות החלפתי את התמונה כדי שהיא לא תתקבע על המושג "משפחה".
זו הייתה המחשבה השלישית והאחרונה: הייתי בגלריה לאמנות שהציגה את יצירת המופת המפורסמת שלי "האחו של הירוקים ושל האדומים". עמדתי לקבל מענק עצום שיושקע ביצירה הבאה שלי. נציג מהעיתון הלאומי פילס את דרכו אליי, מתחנן לראיון. מעריצים מנסים לפרוץ את מחסום השומרים ולהגיע אלי, מקווים לפתות את תשומת לבי לתת בהם ולו מבט חטוף. ולמרות הכול, מירנדה מבפנים לא נהנתה מזה כלל, בתודעתה ים של חששות שמקורן בעודף מודעות: ומה אם אכשל בלהרשים אותם? מה אם הציור הבא שלי יהיה כשלון? מה אם למרות כל העושר ישדדו אותי ואחזור להיות ענייה?

 
          האישה נתנה לי מכות בראש והתעוררתי למשהו חדש. ניסיתי בכוונה לדאוג מהמצב שלי, מלהיות לכודה במקום לא מוכר, אבל לא הצלחתי.
שכחתי מהי דאגה.
האישה נתנה לי כוס מים, ובעוד שאני שותה, היא שחררה את ידי האזוקות ואת רצועות הבד שהחזיקו אותי צמודה לכיסא. לא יכולתי אלא לחשוב על כמה חופשייה אני מרגישה, בעוד שהיא, המסכנה עדיין לכודה באותה שמלת הפסים. היא משכה את הקסדה מעל ראשי ונתנה לי בלבביות כרטיס ברכה של המפעל עם חיוך קמוץ.
היה כתוב עליו "המפעל להרס החלומות, מתחת לנהר אדיג'ה: למה לא להפסיק לבזבז את הזמן שלך על הגשמת חלומות? תן לעצמך לחיות בלי להשקיע אנרגיה על עתיד שווא דמיוני!"

          "סלחי לי" פניתי אל האישה המפוחדת עם הציפורניים הארוכות כאשר שתינו הגיעו לכניסה, ויכולתי להציץ לסמטה החשוכה שממנה באתי " האם גם החלום שלך נגנב ממך?" אמרתי בתעוזה.
"לא. לא יודעת" אמרה תוך חזרה פנימה דרך המדרגות החשוכות.
"חכי! זה אומר שכן גנבו לך את החלום...הרי, אין בן אדם בלי חלום נכון?" אמרתי ברצינות.
"אני לא יודעת, אני לא המנהלת, אבל היה לי הסכם עם המנהל", היא שיתפה אותי כשאחת מרגליי כבר הייתה ליד הדלת "הוא הבטיח לי שאחרי עשר שנים של עבודה הוא יביא לי מין מתנה כלשהי שקשורה במה שהמפעל מייצר, אבל זה לא צריך להדאיג אותך בחורה צעירה" היא השיבה להפתעתי בלי שמץ של עוינות והסתובבה חזרה פנימה לפני שהספקתי לחשוב על תשובה.

          לצערי, את החרטה לא הצלחתי להעלים באותו יום. כל חיי היא ליוותה אותי על שלא עזרתי לה לצאת מתוך המקום הזה כשהייתה לי ההזדמנות, כי בכל פעם שהתקרבתי וניסיתי להציץ לאותו אזור, תמיד מלווה בחבר שלי, אף פעם לא הצלחתי לראות אותו שוב. אני עדיין מאמינה עמוק בפנים שזה היה אמיתי, כי מאז אותו יום, ככל שניסיתי, ככל שאנשים ניסו להסביר לי את הרעיון והתעצבנו שאני לא לגמרי מבינה, לא יכולתי ליצור ולו מחשבה אחת שהיא דאגה.

 
          זה סיפור נחמד לספר לנכדים שלי, במיוחד משום שהם קטנים מספיק ליהנות ממנו ולהאמין בו, אבל אני מרוצה במיוחד מכך שאתה שמעת אותי עד הסוף, ושהאמנת לי גם כן.