עקשן כפרד

וכשלפתע הפרפר נלכד לו בין אצבעותיך. וההישג הקטן גדול הזה שצלחת משאיר אותך חשוף להלם ולקיפאון מחשבתי. חשבת שעם הגעתך ליעד הזה שהצבת לך במשך תקופה ארוכה מאד בחייך תהפוך למאושר. ואולי האושר הוא אינו היעד ואולי זאת אפילו לא הדרך להשגת היעד. עצם ההבנה על כך שמה שמדתלק אותנו להיות מאושרים וחיים בעולם רווי המתים הזה הוא אנחנו. ואולי הקיפאון המחשבתי הזה יפשיר מתישהו בימים הקרובים. ואולי תציב יעד חדש שיכבוש את ליבך ונשמתך.
התמונות שלה עדיין רודפות אותך בימים בהירים וסגריריים כאחד. והכאב נפער ונמתח כל פעם מחדש. תקופה ארוכה שלא פקדת את קברה. סגור וכלוא בתוך חלל גדול שמונע ממך מלהרים את ראשך ולהציץ לכמה שניות אל העולם החיצון. והנה חשבת שם הפרפר שבידך ההרגשה תהפוך לשונה, לטובה יותר. והנה אתה זר בארץ מוכרת והאירוניה היא שלא משנה כמה אנחנו בטוחים במשהו, תמיד ישנו הסיכוי הקט שהוא לא יתממש.
מרווה את עצמך באלכוהול ובקניית בשר. מאבד מהערכים שלך, מאבד גם קצת את בהירות החושים בכל מה שנוגע אליה ואליך ולעתיד. נפגש עם אחרות שאולי יגרמו לך לשכוח מהכאב ומהפגע שמחליף את ליבך ומעיק עליך. ואולי כמו חזה אוויר קשה לנשום כאשר נזכרים בפרפרים האבודים.
דמעות זולגות להן משני צידי פניך , מתחרות האחת עם השנייה מי תישבר על שובר הגלים מהר יותר ותרוקן אותך. מתעורר מיוזע באמצע הלילה, מרטיב במיטה מסיוטים ומטראומות עבר שקדמו לאובדן שלה. רגרסיה משהו. מרגיש איך הכל נשמט לו. ביקור במוזיאון האבודים כבר לא ישנה יותר מידי את העובדה שהיא לא איתך. ואתה לא איתה. נפרדים ועדיין ביחד בסבל.
ואולי במקום פרפר כחול או צהוב תנסה למצוא כלב שלא תצטרך לרדוף אחריו כי הוא ירצה בקרבתך. ואולי הוא יכשכש בזנבו כאשר ירגיש בתשומת הלב שתיתן לו. ואולי בלילות זעוקי זעקות הוא ייבב ויתקרב אליך עם פרוותו בכדי שתתעורר ותתפוש היכן אתה נמצא.
ואולי תקלל את כל העולם על האובדן, תכעס, תכאיב ותרעיב את עצמך. ואולי תרגיש כלום ואפס שלא הצלחת לשמור עליה.
ואז כשאלו הקרובים אליך ילגלגו ויביעו את הביקורת הדרקונית שלהם - תתפרץ עליהם לאחר מספר חודשים ששמרת את כל הרפש בלב.
ואולי פשוט תמצא את עצמך אילם וללא כוח לבטא מילים. ואולי תעמוד מול המראה ותסתכל על עצמך ועל הפתטיות הקורנת שבך ותבכה.
ואז, בבוקר, שוב, כמו פרד עקשן אתה. תשוב ותחפש את הפרפר בעל הכנפיים הכחולות או הצהובות.