סיפורים

קו 34

חיכיתי בתחנה בשדירות רוטשילד. שונאת את תל אביב. כבר אז ידעתי שאין לי באמת סיבה טובה לנסוע. אבל גיא- גיא אמר שאם לא אסע אתחרט. והוא יודע מה הוא אומר, גיא גיא. אחרי הכל הוא היחיד במשפחה עם תעודת בגרות.
אולי אני לא צריכה לקבל עצות מבחור בן 30 שמעולם לא נגע בבחורה, אבל מאחר והחלטתי שלא לדבר יותר עם אף אחד מחבריי הבוגדניים, אחי הגדול היה לי  ברירת המחדל האולטימטיבית.
הרגע המיוחל הגיע. קו 34 נכנס לחיי בחריקת בלמים אדירה. תרתי משמע. סידרתי את החצאית ועליתי לאוטובוס. יכולתי לחוש את הזוהמה התל אביבית באוויר החנוק. "אולי תתקדמי?" הפצירה בי האישה עם הסלים. השתחלתי לכוך קטן בפינת האוטובוס. "לא מכאן, הא?" הבטתי אחורנית. הוא ישב שם, פניו מתגרות, כאילו ישב במושב הזה כל היום, מחכה שתגיע מישהי כמוני, שיוכל להקסים אותה עם פניניו.
"לא ממש.. לא" עניתי בחוסר חשק. "ולא תגידי מאיפה?" "חסוי. לא חושפת". ניסיתי להתחכם. "טוב, אני לא אטריד אותך. רק שתדעי שאני פה רק כי אמרו לי לבוא" לא הבנתי על מה הוא מדבר. בטח שיכור, חשבתי לעצמי. "תקשיבי לי טוב ילדה, אני מציע לך לבוא איתי למה שאולי צריך אותך למשהו". ילדה?? סליחה, מי הוא חושב שהוא, אני השתחררתי לפני שבועיים. אדם מבוגר לכל דבר. "רד ממני, טוב? גם ככה היה לי חרא יום. תל אביב וזה".
"את לא מקשיבה! שאולי לא מקבל סירובים. בואי איתי ודי". הוא הרים אותי באוויר. צרחתי בכל כוחי. "תוריד אותי יא פסיכופט!!". אבל אף אחד באוטובוס לא הניד מבטו. ידעתי מה הולך לקרות לי. זה כבר קרה  שנה שעברה כשעליתי על קו 22.  רגשות געגוע עזים תקפו אותי. עצב על יום אחד שהיה ולעולם לא יחזור. גם אז פחדתי, נבהלתי.
אז החלטתי שלא להתנגד. אתמסר לחלוטין לבחור עם הנזם והקעקוע על המצח : "קו 34. ד"ש מ- 22".

תגובות