סיפורים

זכרונותיי ממתת

היום הוא יום השנה הראשון לרציחתה. מריצה אני בזיכרוני את פגישותינו המעטות, החטופות.

פעם ראשונה הייתה... ובכן, כן, אני זוכרת.

שבוע-שבועיים אחרי שהם הודיעו שהם מתחתנים- נפגשנו לראשונה. יצאתי החוצה, לא זוכרת בדיוק למה. אולי לחכות להם שיגיעו. לחכות לאלה שבזכותם פגישה זו נתקיימה: אחי ואחותה. מי שעוד יהיו חתן וכלה.

על יד הבית חנתה מכונית.ראיתי דמות כלשהי מתנענעת באוטו.

זו הייתה פגישתי הראשונה עם מתת- כשראיתי אותה במושב האחורי מדברת בטלפון נייד.

נכנסתי אני הביתה, וכמה דקות אחרי- גם היא. קומה ממוצעת, שער חום ארוך, עיניים חומות גם-כן, אם זוכרת אני נכונה.

לא הקדשתי לה תשומת לב כמעט, הרי מסביבי היו עוד אנשים. אביה, אמה, אחיה ועוד שלוש אחיות. ועם בת בגילי- למה שאסתכל מסביב יותר מידי?

 

המפגש שלאחר מכן היה בחתונת אחי-אחותה.

אני זוכרת אותה נכנסת יחד עם בעלה-שכן בתקופה שלא ראיתיה הספיקה כבר להינשא.

בעלה היה עם מדים ורובה, בדיוק בא מהצבא. את דמותה אז איני זוכרת, מלבד תיק צד קטן עשוי אגוז קוקוס תלוי לה על כתפה.

זוכרת אני שבשיטוטי שם, באולם החתונה ומחוצה לו, ראיתיה ליד כיסא הכלה. ישובה הייתה על ברכיה ושרה בקולה היפה "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך".

עוד קטעי זיכרונות שזורים. מראה דמותה המסתחררת בין הרוקדים, שמחה וקורנת...

מסתובבת היא בין שולחנות וחברים, מדברת וצוחקת...

זוכרת אני את הדקות שלפני סוף החתונה, את התמונות שצולמו.איך שכל משפחתה נאספה לתמונה מסביב החתן והכלה.

זוכרת אותה מפטפטת, ומסביבה המית דיבור וצחוק.

זוכרת אני את פניה המחייכות בתמונה.

וזהו.

הפגישה הבאה הייתה כבר בבית הקברות.

ישבתי מול המחשב. קולות מהמטבח. ופתאום אחותי יורדת במדרגות, משעינה ראשה על המעקה. עיניה אדומות, דומעות.

"שמעת על הפיגוע שהיה"?

"כן".

"אז זו היא-זו מתת".    (ואחרי- כן נודע שלא היא לבדה, אלא גם בת דודתה.)

כשלושה חודשים לאחר חתונתה.

שבועיים אחרי חתונת אחותה. שבועיים בדיוק-אילולי השעה.

בהלוויה דיברו עליה רבות. עליה ועל בת דודתה. כמה טובות היו, מחייכות, שמחות, צוחקות. ואני זוכרת שהבטתי על הסדין הלבן, הבטתי ובאי- אמון שאלתי- זו אכן היא?

מוחי אמר לי כן. ליבי אמר לא.

 

הזמן עבר. יום-יום. חודש- חודש. ועכשיו- שנה.

לא, לא באמת הכרתיה. רק כמה פגישות חטופות- ודי. אך בכל זאת יש בי געגועים.

 

ותמונה עומדת בעיני רוחי-היא, מחייכת. מחכה לפלאש המצלמה.

וקול מהדהד באוזני- קולה. "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך"...
 
 
 
(י"ג תשרי תשס"ז)
לזכרה של אחות-גיסתי, מתת-רוזנפלד-אדלר שנהרגה בי"ג תשרי תשס"ו.

תגובות