<ז^ה>

​

זה דן, דן הוא נער כבן 12 , שערו שטני עורו לבן והוא ילד מחונן. יום אחד נוסע עם הקורקינט החשמלי שלו במעלה הרחוב ועושה מעשה איזה מעשה שטות, נקלע לתאונת דרכים קשה שבפגיעה אינה מהכלי רכב עצמו אלא מהפיצוץ שלו, במקרה הזה הכלי רכב הוא משאית.

דן נפגע מהפיצוץ וכוויות חמורות על כל פרקי גופו כיסו אותו ולאחר מכן הותירו צלקת אחת גדולה על גופו ופניו הטעוותו לכדי צימוק.

דן החל לסבול מתפקודים רעים בלימודיו ובאופן חברתי ירד והחל להתבודד יותר ויותר עד שנה שנתיים לאחר התאונה הטרגית דן הפך ממנהיג נערץ שתלטן ונודניק לאחד כזה שלא מצליח להתערבב יחד עם חבריו לכיתה, הראל ומיכה חבריו מדה מאז חברו לנערים אחרים והבנות גם בכלל שחכו מקיומו של הפריק, ככה חשב דן על עצמו, ברגשי נחיתות כבדים, אבל יודעים מה ידידם, רגשותיו שלו לא היו כל כך רחוקים מהמציאות ואבכן משהו מאז התאונה נדחק בדן והוא אינו יכל למשוך אליו אנשים עקב מראיהו החדש שמאיים על הסביבה שלו. תמיד, בהרבה חלק מהמקרים היה שומע את הלחשושים מאחורי העפרונות של אותם תלמידים שסובבו אותו. למרות שעל דן בסך הכל די ריחמו הוא נותר אסיר של רגשות הנחיתות שלו.

דן החל לחשוב בקדחנות יתרה על מה הדרך הטובה לעבור את מה שקורה לו, הוא חשב שאם יעבור ביה"ס או אפילו שכונה יוכל להתחיל את חייו החדשים בלי הדוקרניות והפוגעניות שהוא חש מהסביבה שלו עד כה. היו שם הרבה מריבות עם ההורים, וויכוחים על למה לא כדאי וחשוב להתמודד וגם למה זה כן חובה לעבור מקום ולהתחיל מחדש, ההורים ודן התווכחו שעות רצופות ואפילו ימים על זה עד שנפל הפור ודן ניצח והוריו שלחו אותו למקום חדש.

שם כבר מראש המחכנת ומנהלת הציגו את דן והבירו בכובד ראש שבדן שלנו, שצלקת לו מכף רגל כולל הראש, רק יעז להתנכל יראה עצמו למושהה מרגע זה!.

התלמדים בלעו את הצפרדע, ודן התיישב במרכז הכיתה באין מפריע,

וככה החלו להראות הימים של דן, שלווים מרוכזים בלימודים ולא בליחשושים,

רגע, אלו לחשושים בעצם? שאל עצמו דן והחל להעלות השארות בראשו איפה ומתי התלמידים בכיתה יורדים עליו כשהוא לא לידם. נגיד, כשהבנות יושבות עם עצמן ומרכלות על מה היה היום, לא ניתן לשאר ולו לא פחות שהן מדברות עליו, או כשהבנים בכדורל וילד אחד מפציץ את ראשו של חברו בכדור, הוא בטח משתעשע ואומר שהוא יעשה "לך פרצוף דן", וכולם יודעים איזה פרצוף יש לו, מצולקות ומלאות בורות, עיניו מעט נוזלות כמו גבינת פיצה נוזלית. הוא רצה להרגיש בטוח  אך לא ידע מנוח ודעתו שטה שטה וריחפה לה.

דן היה בערבים הלחים והקרירים, יוצא באישון ליל מחלון ביתו, ובידיו עטופות הכפפות הרפופות מחביא את לחייו, לואדי יורד, שם במדבר  מאחורי סלע  שורק וסופר תציפורים. חשב על האנשים והטיולים, על מריאהו ושונו מול כל הקהילה שלו, שורק פזמון חדש שחיבר בראשו משריקות של צייצנים שהיו באיזור וגם כך הוא הבין שלכל מקום אליו יגיע תמיד יהיה העוף המוזר שחרד על עצמו.

דן את גבו השעין על סלע ענק שתחתיו רבץ, ולרגע קיבל מהלומה בינונית במרכז ראשו, הוא הרים את מה שפגע בו וראה שזו רק אבן פשוטה ועגלגלה, הוא הרים את מבטו וראה שמעליו יש אבנים קטנות שנתמחות בסלע כמותו וההשעניות החוזרות ונשנות של דן בסלע גרמו לאבננים הקטנות לגלוש על ראשו שלו. כך חשב, ואז רגע ממש לפני שהוא קם, עוד כמה אבננים קצת יותר גדולות פגעו בראשו ולו כבר נמאס אז  קם דן בהפגנטיות ובאחת בראשו רעיון גאוני עלה, רעיון שיכול להיווצר רק כתוצאה מאיזה בומבה רצינית בראש.

מיהר לכתוב את הרעיון שהוא מנסה לאחוז בו בראשו ישירות לטאצ'פון שלו

אך ידיו כבדות.. והרעיון.. הרעיון נופל.. הוא רוצה לאחוז בו, רוצה להבין גם תוך כדי מה לעשות בכדי לממש את אותו רעיון חד-פעמי שעלה בן רגע בדעתו! הוא מרים את מכשירו, מקיש את סיסמתו, בודק בהודעתו, סוגר את השיחות הלא נענות, ונכנס אל ישומון הפתקים.

שם הוא מקליד, באות אחר אות ומילה אחר מילה את אתו דבר נסתר, ומתחיל לדגור עליו. הוא רוצה שהוא ואף אחד תחילה לא יבין את אשר כתב אז הוא צופן את האותיות ואת המשמעות ומערבב אותם לכדי תרכובת לא ברורה של אותיות שגם אני שם מלעמלה יכול רק לזהות כרגע : אצפ ר לקיבע. מה אתה עושה לנו שם דן? למה אתה מכין אותנו?

נצטרך לעקוב אחריו למשך הימים הבאים.

אך בזמן האחרון, כל פעם שאני מגיח דרך הוילון,

דן מסתגר בתוך עצמו, לא נותן לי להשתתף בדעתו, רציתי להגיד לו;

נו כבר דן, תפסיק להיות כלכך טרחן ותספר כבר מה המצאת, אבל לא.

כשהוא יוצא מן הבית הוא מסרב לקחת אותי עמו, הוא בונה שם משהו.

בדקתי שנית בטלפון, אותיות לא ברורות ביושומון הפתקים הוא לא רוצה לגלות

יש שם רק אותיות:  ה'  ל' ך'  מ' ד' ן'

מה זה אומר? אני מנסה לשאול אותו והוא מניד בראשו מסוחרר בעצמו,  בוכה ממלמל

ונעלם בעשן.

יום אחד כשאני יושב ומחכה לו בתחנה שממול ביתו ראיתי אותו סוחב אבן גדולה.

 איזה גב.

"היי בוא כבר נו!" ערב אחד דן מעיר אותי כשאני מאמצע מבט. לא מבין.

דן חזר לדבר איתי.

"הנה! סתכל שם" ומצביע לנקודה באופק מעבר לחלון, אני מנסה להתסכל – ימין – שמאל, אך לא מבחין בדבר מיוחד שם שנמצא. רק שמים אפרוריים מלאי מרכיבים של עננים, שמש, מטוסים, ירח שתקן, ועוד איזה גרם שמיים ענק שאף פעם לא ראיתי מיידי חיי.

סביב הגרם שמיים הסגלגל היו עננים שעטפו אותו בדומה לפלוטו רק שבמקום אבנים לגרום שמיים הענקי הזה היו עננים שסובבו סביבו. מה – זה דן?! שאלתי אותו.

"זה מה שבניתי" דן לי השיב. אבל איך? זו השאלה.

דן מלמל משהו על כוחו של כבידה. תפס לי את היד והתחלנו ללכת לכיוון הגרם שמיים הענקי שדן עשה בשמי הארץ. הלכנו ברחוב והייתה רוח פרצים וגשם ואור וקשת וברקים ורעמים וסופות והבתים והבניינים כמעט נתלשים באוויר "איפה כל האנשים?" שאלתי את דן למרות שזהו הייתה שאלה רטורית. דן הסתכל עלי כאילו בפליאה ואמר "איפה שהם צריכים להיות"  אבל איך?! חזרתי ואמרתי ונערתי את גופו של דן

"זה הכל כח הכבידה. בוא ואחזיר אותך לזכרונותיי ותבין כצופה צדדי"

 דן עצם את עניו וזה התחיל.

לאחר קבלת האבנים בראשו והרעיון הגאוני והמסתורי שעלה בראשו שלו, הוא החליט להתחמק ממני לחודשים, עכשיו הוא סוף סוף מראה לי.

האזור אותו אזור,

בואדי, יש שמש חמה, והשמים תכלת בלי אף חתכת ענן.

דן מחזיק אבן בידו כשהוא עומד זקוף וזורק אותה במקום מרים, ומפיל, מרים ומפיל ככה הלאה וחוזר חלילה. דן כנראה קיבל חבטה חזרה מידי בראש. זה מה שהוא מראה לי שהוא עושה ימים שעה אחר שעה. אוכל מידי פעם את הסנביץ' ושותה קצת מים. לאחר שבועות לו מובטלים הוא עושה משהו חדש הפעם. הוא לוקח את האבן שעד כה הפיל והרים ושם אותה על האדמה, ועליה החל להפיל אבל חדשה. הוא זרק את האבן החדשה בדייקנות על האבן הקודמת. ככה ימים ושבועות שלמים. שעות רבות הוא היה פשוט מפיל, לא מטייח ולא יורק ולא מקלל ולא בעצבים ולא עם יותר מידי רחמים, פשוט מפיל מרים מפיל מרים מפיל ומרים. עדיין לא ברור מה עומד לקרות, מידי פעם עובר איזה זר ומסתכל על דן, שואל אותו שאלות ודן פשוט רק מפיל ומרים ת'אבן מפיל ומרים ת'אבן "למה?" אני שואל גם אני ויום אחד כאשר דן הפיל את האבן ובא אותה להרים, הוא לפתע נעצר. דן תפס את האבן השנייה ובא להרימה מהאבן הקודמת, אך לפתע היא לא הצליחה לזוז וגם דן  לא הצליח לשחרר את ידיו ממנה. זה היה נראה כאילו גבו של דן נתפס פשוט באחת אך לא לא כך היה הדבר. כי באחת! דן פשוט התרומם במקום עשהוא אוכז בגאווה בשתי אבנים שצמודים כעט חזק אחד בשני. "זהו, חברי, כח המשיכה – אתה מבין?"

"תחילה" התחיל דן להסביר "תחילה הייתי צריך רק אבן אחת בשביל שתספוג קצת מכוח המשיכה שיש לכדור הארץ, כוח הכבידה שקיים במרכזו. אז הייתי צריך אבן פשוט ומקורית שכדור הארץ בלבד יצר בכדי שתספוג כמה שיותר מכוח הכבידה, שפשוט קיים בטבע. לאחר שהאבן החלה לספוג כוח משיכה היא נדבקה לקרקע וככה ידעתי שהיא מוכנה, מה שהייתי צריך זה רק עוד אבן אחת שתהווה בשביל אותה אבן עוד כוח כבידה מגנטי וכוח המשיכה יעבור מכדור הארץ לשתי האבנים הללו כמו מינוס – ו פלוס + .

 אז זה מה שקרה. " דן הפסיק את סיפורו והמשיך לתת לסרט הנע בראשו להמשך.

עכשיו לדן יש מגנט כוח משיכה העשוי משני אבנים. דן לקח עוד כמה אבנים וחול וסובב את האבן מגנט באדמה ויצר סלע יחסית גדול שהכוח ממוגנט לעצמו. זה "זה נראה כבד" אמרתי לו והוא רק חייך לעצמו, הוא המשיך והמשיך להצמיד אבנים ומה – לא אל תוך הסלע שנראה כהר עצום. אבל איך יכולת? אני קוטע את הסרט מלא בסקרנות. זה כבר הר ענק, איך אתה מרים אותו כך? אני זוכר כשראיתי אותך באחת הפעמים באמת סוחב סלע ענק וחושב לעצמי "וואי איזה גב!" ועכשיו כשהסלע הזה הר זה נראה לי מופרח לחלוטין. "כשהייתי והרמתי והפלתי את הסלע, " התחיל להסביר דן "כוח המשיכה עבר מכדור-הארץ נכון לאבננים, אך לא רק אלייהם." דן עצם את העיניים באצילות ואמר "כוח הכבידה גם עבר בי ליידים בלבד, ואף היידים שלי נהפכו כבדות יותר ממנו. אז בכל פעם שאני אוחז בגרם שמיים, משקלו בשבילי שווה ערך כמו בניין רב קומות על כדור-הארץ. כמו משקל מאפרה על שולחן. השוחן יותר חזק מהמאפרה לכן הוא יכול להרים אותה בקלות  מבלי שירגיש. כך גם אני, מרגיש כשאני מרים את הגרם שמיים. ת'מבינתי?" שאל אותי דן והסרט בראשו נע. ומה שמופיע בו שדן לוקח הרבה מאד אבנים ומתחכות ושואב מכדור הארץ ושואב אותם אל תוך גרם השמיים שלו. עד שזה נעשה כבר ענק ועצום והתחיל כבר לשאוב לתוכו חתיכת מהאמוסטפרה עצמה של כדור הארץ עם העננים והכל.

עכשיו כשאנחנו בחוץ, והכל גשום ובהיר כאחד ואין איש ברחוב דן החל לשרוק לעצמו ולעיתו. פניו המגואלות בבורות נמתחו כלפי חוץ יותר ויותר, ונזלו אט אט אל ידיו ועורו שלו וכל גופו החל להתנמס אל כפות ידיו וצחוקו עדיין נשמע נע באוויר, איפה אתה דן?! שאלתי אותו בקול רם וגופו שלו לכל כפות ידיו נדחס, וזה מה שנותר ממנו. הכל נרגע לפתע, והשמים מאחור יחד עם הגרם השמיים שדן יצר יצרו מחזהו שליופו אין מילים. לפתע, כמו זבובים אחרי הגשם, יצאו ממחבואם אנשים, שגם הם חזו יחד איתי את תופעת הטבע האייתנית הזו. הגרום שמיים שחף סביבו הרבה עננים וחתיכות מהרקיע ונוצר קרעים ברקיע עצמה שפשוט הראו את החלל החיצון, ככה באמצע היום שהכל בהיר גשם  שמפזר יונים לבנות במקום טיפות ירד בכל מקום אבל לא פגע באיש כשהינו באה לפגוע באדמה היא פשוט הסיטה את מסלולה לכפות ידיו של דן שגדלו והפכו בגודלו של משאית כל אחת ואחת.

היונים שהיו נוחתים מהשמיים היום עפות לכפות ידיים ויוצרות בזו אחר זו צורה של כנפיים לכל כף יד. והכפות ידיים עפות עם היונים בצורת כנפיים לכיוון הגרם שמיים השמימי, וככך שהן מתקדמות לכיוון הגרם שמיים רעידות באוויר החלו להבקע. רעידת הגרוויטציה הראשנה שידעה האדם. רעידת כוח המשיכה, אנשים וגם אני בניהם החלו להתרומם באוויר, כמה למעלה למטה בשקשוק ונהיו קרעים במציאות עצמה וסביבה. החומרים החלו להתעקם בזה אחר זה ולהשתקשק אבל הכל היה שקט. אנשים לא צעקו, לא התנגדו, פשוט השתקשקו עם כל הטבע שסביבם. ובאחת!

הכל נעמד במקום, ידיו של דן היעו לגרם שמיים עם הציפורים בצורת כנפיים ותפסו את הגרם בחוזקה והרימו אותו אט אט החוצה מהאטמוספרה. יהי שלום דן. קראתי באוויר, וכשהכל השתחרר מכח המשיכה של גרם השמיים של דן חשוב חשבתי שנפול חזרה על הרצפה.

אך לא זה מה שהיה,

כי אחרי שדן כבר נעלם לחלוטין מהאופק, אנשים נותרו כ-10 סנטימר באוויר, וזה מוזר כי כלל העצמים האחרים נותרו על הקרקע כרגיל, רק בני-האדם בלבד התרוממו באוויר,

אפילו כתבו על כך בעיתון :

 "רעידת הגרביטציה גרמה לאנשים להתרומם כעשרה סנטימר מעל פני השטח. הכל נשאר ככרגיל, מלבד בני האנוש עצמם, העצמים ובעלי החיים נוטרו עם הרגליים על הקרקע.

אז הלכתי לקנות אקונומיקה באותם הרגעים, עשיתי מסיבה בבית וההורים מאוחר יותר מגיעים. כשלפתע זה קרה, והתרוממתי עשרה סנטימטרים באוויר, נסיתי לגעת במדרכה אך לא הצלחתי –

אני חושב שזו ברכה."