הסלע המתפורר

הסלע המתפורר

ישבתי ליד מיטתו. ההגבהה סביב המיטה בעזרת שלבי ברזל הזכירה לי כלוב בגן חיות. מה קרה? האם הפך לחיה? למי יוכל להזיק?

ליטפתי את ראשו, החלקתי את שערותיו, ידי גלשו לאורך לחיו וכל כך רציתי לנשקו. את אותן שפתיים בשרניות וחמות שכה הורגלתי אליהן. החזקתי את ידו בידי. ליטפתי את היד שכל כך אהבתי. אותה יד שכה הרבה שנים ליטפה אותי באהבה אין קץ. כף היד הרחבה, המראה על טוב לבו, יד פתוחה ואף פעם לא קפוצה לאף אחד, יד מטופחת שלא עבדה עבודת כפיים מעולם. אצבעות רחבות שתמיד שידרו בטחון, ציפורניים מסודרות ונקיות. כשהיד הזו היתה אוספת אותי אליו, לחיקו החם, ידעתי ששום דבר רע בעולם לא יגיע אלי, לא יצליח לחדור את הגנת ידיו. תמיד קטנה ומוגנת, חמימה ורכה בתוך זרועותיו.

קראתי לו, לחשתי אליו, רציתי שיפכח אותן עיניים אפורות כפלדה, מלאות חוכמה, מחייכות אלי כתמיד.

אינני יודעת כמה זמן ישבתי שם. הרבה מחשבות ותמונות חלפו במוחי. לא היתה פעם שבאתי לשאול בעצתו או לבקש עזרתו – והוא לא נענה. ידעתי תמיד שיש מקום, יש אדם, שיעזור לי בכל. בחכמתו הרבה ובקשריו המרובים ובעיקר ברצונו הבלתי נלאה – תמיד היה שם כסלע עבורי. האזהרות היו. אולי לא שמתי לב אליהן ואולי ניסיתי לדחוק אותן לירכתי מוחי ואולי כך ייעלמו כלא היו.

כשהיינו יחד בשוויץ, למרגלות היונגפראו, רצה רק להעניק לי מהיופי שבעולם. לתת לי לאכול ממיטב המאכלים, להראות לי את מראות הנוף עוצרי הנשימה, להסתכל עלי כשאני נהנית ומתפעלת – ואז היה חיוך מיוחד נשפך על פניו. אינני יודעת מי משנינו נהנה יותר.

הוא נסע בנסיעת עסקים. נכנסתי לחדרו, היה זה בשעות בין הערביים, לספר לו איך ראיתי מחלון חדרי את היונגפראו כאילו עולה באש. מראה מדהים ביופיו. עוצר נשימה ממש. הוא ישב על המיטה, ראשו נתמך בשתי ידיו, גוו כפוף. משהרים עיניו, ראיתי דמעות מתנצנצות בעיניו.

"מה קרה?" נבהלתי וניגשתי לחבק אותו.

"קבלתי את שיחת הטלפון מהמשרד שחיכיתי לה. רציתי לדווח על כל העסקים שסגרתי בימים האחרונים, ולפתע נמחק הכל", הסביר מבועת ממש.

"מה זאת אומרת נמחק הכל?" שאלתי, לא מבינה עדיין מה קרה לו.

"פשוט נמחק מהזיכרון. לא יכולתי להיזכר בשום דבר. מה קורה לי?" חיבק אותי אל לבו.

הרגשתי שהפעם אני היא התומכת והמחבקת אלי, אני היא המנסה לחזק ולהרגיע. מה קרה לסלע הזה? ניסיתי להתלוצץ אתו על מנת להשכיח ממנו את הטראומה שעבר, אבל הוא כלל וכלל לא היה מוכן להתלוצץ. נשאר קפוא. מאובן מפחד. מבוהל כעכבר במלכודת.

המשכנו בנסיעה שלנו, אבל הוא כבר לא היה כתמול שלשום. עננה שחורה וכבדה כאילו רבצה על כתפיו.

והתמונות רצות. מתי היתה ההתראה הבאה שהבחנתי בה? כשבא וסיפר שנפלה לו חפיסת הסיגריות מידו השמאלית. ניסיתי לשכנעו ללכת לרופא להיבדק. שנינו חששנו מגידול בראש. חששנו, אבל לא דיברנו על כך, כאילו שאם לא תזכיר את השם המפורש – הדבר ייעלם. אבל המקרה האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא נהג והתנגש בקיר בסיבוב ביציאה מחניון. הנזק היה קטן אמנם – אבל הנורה היתה גדולה ומהבהבת בעצמה. כבר אי אפשר היה להדחיק את הדברים. התפקידים בחיי התהפכו. אני הייתי היוזמת, המבצעת, המרגיעה, המנסה לפתור את הבעיות והוא היה כאילו הילד שלי שאימא אומרת לו מה עליו לעשות.

הרופא לא איבחן כל בעיה בבדיקתו הנוירולוגית. אני התעקשתי שיבדוק אותו בדיקה חוזרת וקפדנית יותר. חזרתי בפניו על כל המקרים שקרו בחודשים האחרונים. הייתי נחושה בדעתי. בבדיקה החוזרת, מצא הרופא בעיה קלה ברפלקס ברגל אחת.

"את צודקת. משהו כנראה לא בסדר. הוציאי אותו לחדר הקבלה וחזרי אלי."

הושבתי אותו ברכות בחדר הקבלה. ליטפתי את ראשו והוא הסתכל עלי במבט מבוהל ושואל. ניסיתי להרגיעו והבטחתי שמיד אצא.

"לא כדאי להבהיל אותו", אמר הרופא.

"הוא כבר מאוד מבוהל", רגזתי "מה אתה חושב לעשות?"

"אני יכול לאשפז אותו אצלי במחלקה מיד, אבל תאמיני לי, זה סתם יכניס אותו ללחץ מיותר. אני אסדר שיקבלו אותו למחלקה מחר בבוקר, נערוך מספר בדיקות ונראה במה מדובר", אמר וחייג מיד לבית החולים.

חזרנו הביתה. יצאתי למרפסת ופרצתי בבכי נוראי. האם אני הולכת לאבד אותו? איך אוכל להרגיע אותו. הוא מבין בדיוק מה קורה ושנינו חושדים באותו הדבר.

דלת המרפסת נפתחה. הוא עמד לידי, שפוף קמעא שלא כהרגלו, מבטו מחפש את עיני.
"מדוע את בוכה? האם מצבי כל כך גרוע?"

"לא, מה פתאום", ניסיתי בכל כוחי להרגיעו. ניגבתי דמעותיי, חיבקתי אותו חזק ולחשתי באוזניו:

"אני כל כך אוהבת אותך. אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר. מחר בבוקר אבוא לקחת אותך לבית החולים. יערכו לך שם כמה בדיקות ובטח נחזור הביתה". הבטחתי ולא ידעתי מה אני מבטיחה.

בבוקר כשבאתי לקחת אותו, נאלצתי לעזור לו. חצי גופו היה משותק. הוא היה רדום ומטושטש. העולם חרב עלי.

המצב הלך והחמיר במהירות. נכנסנו למחלקה כשאני תומכת בו. הרופא נבהל. ראיתי זאת על פניו. מיד הושכב במיטה וההתרוצצות סביבו החלה. בדיקות דם, צילומי CT, התייעצויות עם רופאים נוספים. חדר 106 במחלקה הנוירולוגית באיכילוב. התחנן לפני שלא אתן לאחות להחליף לו או לתת לו סיר. הוא מתבייש.

"תעשי זאת את", ביקש פיו וביקשו עיניו.

בזמן בדיקת הCT, ישבתי לידו. הטכנאית ראתה את הלחץ בו הייתי שרויה, את הדמעות שזלגו בלי סוף, ותוך כדי הבדיקה החלה להסביר לי מה היא רואה.

"האם יש גידול בראש?" שאלתי בפחד.

"לא. הרגעי. יש לו כשש סתימות בראש, אבל זה לא גידול".

חייכתי מאוזן לאוזן. הרע מכל רחק מאתנו. העיקר שאין גידול, חשבתי בלבי, לא מבינה מה מחכה לנו.

ישבתי ובחנתי את גופו. לא השתנה דבר. אותו גוף, אותן ידיים ורגליים, אותו ראש. אין שום פצע. אין שום סימן. מדוע אינו פוקח את עיניו? הרי אני מבקשת ממנו כל הזמן לפקוח את עיניו שכל כך אהבתי.

לפתע פקח עיניו. אלו לא היו אותן עיניים. לא היה זה אותו מבט חכם שהורגלתי אליו כל חיי. הוא הלך ממני ורק גופו עמי.

8.4.06