פייבַלֶה ורוֹזַלֶה

פָייבַלֶה וְרוֹזַלֶה (אגדה ירושלמית)

* 

פָייבַלֶה קבצן היה. בימי ילדותו חלה והוכרז

כמֵת,

נִתְעוֹרֵר ומצא שהיה מושכב

ואורותיהם של נרות רבים סביבו.

נִשְׁתַּבְּשָׁה דעתוֹ. הלך לרחוב, מְחַזֵּר היה

אחרי הפתחים, מבקש סמרטוטים לְכַסּוֹת גופו

ושיירים

למלֵא בטנו. ראתה רוֹזַלֶה אשת הגביר שהיה עצוב ונאה,

אמרה לו: אם אתן לך מאכל וכסות תהיה שמח?

אמר לה: הן. הייתה נותנת לו מאכל וכסות.

שמע בעלה

והוציאהּ מביתו והדירהּ הנאה

מכל נכסיו. הלכה רוזלה אל פייבלה

ואמרה לו: אם אלך אתך תשמור עליי? אמר

לה: הן.

בלילות היו ישנים בתחנת אֶגֶד הישנה

על הסמרטוטים, ופייבלה היה פוֹלה כינים מתוך

שערותיה וצעיפיה. אמר לה: אלמלי היה בידי הייתי נותן

לך ירושלים של זהב. בא רבי עקיבא ונִדְמָה להם

כקבצן בן קבצן, וקרא על הפתח ואמר

להם: תנו לי קצת סמרטוטים,

שאשתי ילדה ואין לי

במה לְהַשְׁכִּיבָהּ. אמר פייבלה

אל רוזלה: ראי אדם זה,

שאפילו סְמַרְטוּ

טִים אין לו.

*

רבקה ירון

---