שיר פרידה

זהו,

גמרתי כאן.

אני הולכת.

אולי עוד אחזור,

אולי.

אך רק מעט,

ורק למעט זמן.

זהו.

גמרתי.

לפעמים,

לוקחת אני את העיפרון והדף,

כי שבורה אני.

ורוצה,

מצפה,

שהמילים על הדף יאחו את הקרעים,

את השברים,

אך זה רק פוצע.

ולעולם,

לעולם לא אמצא,

שמא שכתבתי,

הוא הטוב ביותר.

תמיד יהיה שיר, בית, שורה,

טובים יותר.

שיר פרידה,

שיר פרידה הוא השיר הזה.

שיר אחרון,

וגמרנו.

ואני בוכה,

החלטה קשה,

נכון.

אז מה?!

לוקחת את טיוטת השיר האחרון,

לוקחת,

ושמה במעטפה,

ביחד עם 91 הטיוטות,

וסוגרת אותה.

חותמת לדורות.

והנה,

כמו שכבר כתבתי מקודם,

שוב רסיסי ליבי פזורים כאן.

פזורים לאורך השורות.

פזורים יחדיו עם שברי חוד עפרוני.

שיר פרידה,

שיר פרידה ואחרון.

השיר החותם הכל.

שנתיים וחצי של כתיבה.

כתבתי על מלחמות,

מוות, עצב, הרס ושכול.

כתבתי על מלאכים,

וצבאות השמיים.

כתבתי על אהבה,

געגועים, כוח-ושבירה.

כתבתי על חומות,

על פרידות,

ועל גשם.

כתבתי גם,

על אותם אנשים,

אֳחֵי,

לבטח כולם מבינים על מה.

כתבתי על בכי,

ועכשיו אני בוכה.

בוכה באמת,

ודמעות מלוחות זולגות.

ובשיר הזה,

אני חותמת.

בשיר הזה,

אני גומרת.

שיר פרידה.

(י"ב תשרי תשס"ו)