סבתא שרה, התגוררה בבית קטן, ולה חמישה נכדים מגיל שלוש ועד שש-עשרה שנים. מדי שנה, בעיקר בחופשות הארוכות מביה"ס, נהגו הנכדים לבוא אל ביתה אשר במושב. הנכדים אהבו מאוד את סבתא שרה מהמושב, והיא אהבה אותם מאוד מאוד.
כל שעות היום טרחו יחדיו האם ובתה, סבתא שרה ונילי אמם של נכדיה.
בניקוי הבית, בבישול לעשרה נפשות, בכיבוס ובגיהוץ הכביסה שנערמה מדי יום. לפנות ערב התפנו מכל עיסוקיהן ונחו להן למשך דקות ארוכות וצפו בשידורי הטלוויזיה. באותה שעה נאספו אליהן חמשת הנכדים אשר גם הם אהבו לצפות בטלוויזיה. בכל דבר התעניינו: במשחק כדורגל, בשעשועונים, בסרטי קולנוע, בתוכניות לילדים ולנוער, בסרטים מצוירים.
פרט לנכד אחד, יחיד ומיוחד, שאהב לצפות דווקא במהדורת החדשות.
רצנו וחלומו של עוזי בן השמונה, להיות קריין בטלוויזיה העפילה על רצונותיהם של אחיו שהיו מוכנים לעזור לו להגשים את שאיפתו יוצאת הדופן לילד בן גילו.
בעיתון המקומי פורסמה מודעה בה פנו אל נערים ונערות המעוניינים לעבור מבחן קבלה עבור השתתפות בתוכנית לנוער כאשר בני הנוער בעצמם מנחים את התכנית.
שמחתו של עוזי לא ידעה גבולות. הוא ביקש אישור מאמו לגשת להיבחן והיא נענתה בחיוב. למחרת יצאו חמשת האחים מבית סבתם ונסעו בטנדר הירוק עם אמם אל אולפן הטלוויזיה הממוקם במתנ"ס האזורי.
לקראת המבחן הצפוי התגנדר עוזי הקטן בחליפה כמו הגדולים ולצווארו קשר פרפר כחול. שאר הילדים התרגשו מאוד ושמחו בשמחתו.
במתנ"ס, באולפן הטלוויזיה המקומי, עוזי ביקש מהבחור שהתלווה אליהם שייקח אותו אל מנהל התוכניות.
"מוזר," חשב הבחור "אבל מי יודע, יכול להיות שהילד הזה הוזמן לאחת התוכניות, הרי ממילא נערכים כאן מבחני קבלה לתוכנית לנוער."
הוא הוביל את עוזי לאולפן ההקלטה – ואחיו מהקטן ועד הגדול שביניהם יחד עם אמם נגררו אחריו. באותה שעה, באולפן ההקלטות, הקליטו תכנית לילדים. בזמן ההפסקה ניגש עוזי אל מנהל התוכניות וביקש ממנו, בשיא הרצינות, שיקבל אותו כקריין.
"מה ילד, קריין?!" קרא המנהל במבוכה "מעולם לא שמעתי דבר כזה!"
"אני יכול להיות קריין טוב כמו הגדולים!" הבטיח עוזי בתמימות "בייחוד בתוכנית לילדים!"
"בתוכנית לילדים?" הרהר המנהל בקול.
"אתה ילד חכם, ננסה אותך. מוכן?"
הילדים חזרו הביתה ובישרו לסבתא שרה שעוזי יהיה קריין בטלוויזיה, בשידור חי!
"אם כך, עליך להראות במיטבך, נקי ומסודר." אמרה לעוזי סבתא שרה.
לקחה סבתא את עוזי למקלחת, הביאה לו מגבת וסבון רחצה, וציוותה עליו להתרחץ, ולנקות טוב טוב מאחורי האוזניים.
עוזי, הכוכב המשפחתי היה מצוחצח מסורק ומגונדר כאילו עמד להשתתף בתחרות יופי. האמת היא שלעוזי לא היה נוח עם כל הניקיון הזה, אך צריך כנראה לסבול מעט כדי להראות יפה. לכן הניח לסבתו לעשות בו כרצונה, ככלות הכול הרי זה לטובתו.
למחרת היום כל בני המשפחה, כולל אחיו והוריו וכמובן גם סבתא שרה, נסעו למתנ"ס ונכנסו לאולפן הטלוויזיה. ירדו מהטנדר והחלו צועדים בגאווה לתוך המתנ"ס.
סבתא שרה ואימא נילי ניגשו אל עוזי לפני שנכנסו לאולפן ואמרו לו:
"זהו רגע גדול עבורך, ילדים מהישובים הסמוכים יצפו בך, גם אבא וכל המשפחה."
באולפן ההקלטה הושיבו את עוזי על שרפרף גבוה מול המצלמות.
עוזי היה גאה ומרוגש מאוד, את תפקידו הכיר היטב: רק עם הידלק הנורה האדומה – יתחיל לדבר. בינתיים חיכה בסבלנות ובשקט. הנה, המנורה נדלקת!
"ערב טוב גבירותיי ורבותיי, היום הוא "יום הילד הבינלאומי"..."
אבל... פתאום ראה עוזי בזווית עיניו את גיבורי סידרת הטלוויזיה הפאואר ריינג'רס בחלל. הוא שכח את אלפי הצופים בטלוויזיה, ובאמצע הקטע הוא קם מהכיסא עליו ישב והחל רודף אחרי הגיבורים המפורסמים. תוך כדי ריצה הפיל את השרפרף הגבוה והצופים בבתיהם ראו וגם שמעו את קול החבטה. משראה זאת מנהל התוכניות הוא לחץ על הכפתור ומיד הופיע כתובית על המסך הקטן: "אנחנו מבקשים את סליחת הצופים על ההפסקה שחלה בשידור... מיד נמשיך בשידורינו."
בינתיים, יצא אחד העובדים וחיפש אחרי עוזי הקטן שהתרוצץ בין המסדרונות שבמתנ"ס. הוא תפס אותו ליד השער והחזיר אותו בכעס אל נילי אמו, ואמר לה: "זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שהבן שלך מופיע אצלנו!"
אימא נילי וסבתא שרה עמדו נבוכות מאוד, ולעומתם, עוזי היה נרגש מאוד. "כמעט ופגשתי אותם פנים מול פנים!" קרא. "התכוונתי להמשיך להיות קריין רק שהגדולים אינם מבינים את הילדים!"
מאז המקרה, כשהילדים צופים בטלוויזיה והקריינית מדברת, אומר עוזי:
"בעצם, זה לא בשבילי. משחק כדורגל או גלישה משחקי מחשב מעניינים אותי הרבה יותר מאשר להיות...".
זכויות יוצרים שמורות לסוסנה דגן ©
