תמר ואני

תמר תמיד אומרת

שהזיכרון שבינינו

הוא מעגל שלא נסגר

ואז מחכה

שאהנהן בהסכמה

מזה תמיד היא מתרגשת.

ולי? מה אכפת לי להמשיך

ולהנהן

אז היא מסיטה את

צווארה הארוך.

תמר יודעת שאני,

כמו חיה טורפת,

אדע להריח את

לחלוחית הדמעה

המתגברת

ואתקרב.

אז פניה יפגשו שוב

מרחוק

את מה שנותר

ממדף הספרים שלי.

מתבליטי כריכה צהובה 

היא תקריא:

"מאה שנים של בדידות"

"רק מאה?

מרגיש לי שיותר"

וכן, אחרי זה

סוף סוף נתעלס

והספה תחרוק את

מנגינת האבודים,

השטחיים, המחפשים,

הבודדים המתעלסים.

וכשהיא תגמור

הרוח שממנה

תארוג את

עשן הסיגריה

בחריקת הספה,

בדמעה הזולגת,

במעגל שלא נסגר

ובבדידות בלתי נגמרת.